מאמר זה נכתב לנוכח משבר העבודה הפוקד את העולם בזמן הניאו-ליברלי והאופי העמוס והקטטוני של החיים כיום, כשהעבודה השתלטה על כל זמנו של האדם ובד בבד איבדה את תכליתה. אך המאמר אינו מתמקד בעבודה, אלא במה שהיא מנסה לברא מן העולם: הבטלה. הוא מציע דיון מושגי בבטלה כמושג היסטורי הפועל ביחס לקטגוריות של עבודה, פנאי, פרישות ושביתה. נקודת המוצא לדיון ביחסים בין בטלה, עבודה ופוליטיקה כיום היא הפוטנציאליות כאי-פעילות, מושג של ג'ורג'יו אגמבן שהוא חיוני להבנת הבטלה כצורה של פוטנציאליות פסיבית. משם המאמר פונה להראות כיצד הבטלה מתקשרת לסדר של העבודה והפנאי; כיצד היא פועלת ביחס לרצון לפרוש מהסדר החברתי הניאו-ליברלי המתיש; וכיצד היא קשורה לפעולה הפוליטית המז'ורית של השביתה. הוא בוחן את העתיד ואת ההווה של העולם הגלובלי כזמן של בטלה, של עבודה שתכליתה ייצור אינסופי של ערך עודף ומופשט – הון – אך היא נוגעת פחות ופחות לתכליות סופיות ולערך שיש לו משמעות מחוץ להיגיון הכלכלי של הרווח. כך העבודה מובילה בעצמה להתנגדויות לצו העבודה, שהופכות מקובלות יותר ויותר – לבּטלה. נקודת המוצא של המאמר היא אפוא פוליטיזציה ומשמוע רב-ערכי של הבטלה. כל יצרנות היא במהותה הפיכה של סימנים (חומרים, גופים, רעיונות) לבעלי משמעות. הדיון בבטלה – במה שמנוגד לפוליטי וליצרני ומבטל את עצמו בפניהם – הופך אותה לבעלת משמעות, כלומר ליצרנית (באי-יצרנותה). המאמר פועל בתוך המתח הזה ומתבונן ברגע שבו הבטלה הופכת ליצרנית ומאבדת את "בטלנותה".