על העצמי שבהגנה העצמית והזכות להתנגדות
המלחמה המתארכת מוסברת על ידי ממשלת ישראל כמצב מתמשך של הגנה עצמית. רעיון ההגנה העצמית, ועימו מצב החירום התמידי והצורך להגן על הגבולות, ליוו את ישראל לאורך כל שנות קיומה. אולם לאחר 1967, ועם ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, ההגנה העצמית שימשה את ישראל כעילה לדיכוי צורות מגוונות של התנגדות פלסטינית - אלימה ובלתי אלימה.
במסתו "על העצמי שבהגנה העצמית והזכות להתנגדות" נדרש ראיף זריק לשאלת ההגנה העצמית, ומבקש לבחון את ה"עצמי" שביסודה. על מה ישראל מגנה בשעה שהיא טוענת להגנה עצמית? מי היא ישראל שמגנה על עצמה, בשעה שהיא שוללת מהפלסטינים כל אפיק התנגדות אפשרי? איזו ישראל ותחת אילו גבולות מניחה אותה הגנה עצמית? זריק מראה כיצד פועלת ישראל בתוך ההקשר של ההתפשטות הטריטוריאלית שבו עצם קיומו של הכיבוש נדחק לאחור כך שהתנרמל לכדי מציאות שקופה, טבעית ובלתי מעורערת, בעוד שבקדמת הבמה נראית רק ההתנגדות הפלסטינית שמאלצת את ישראל להגיב. ועם זאת, הוא שואל על תנאי ההיתכנות של שיחה בין כובשים לנכבשים - גם היום, בעת מלחמה ולאחריה.