שקית הפלסטיק היא אובייקט המגלם את תמצית האתגר האקולוגי בעת הנוכחית. השקית היא דוגמת מפתח לַייצוּר העודף והבזבזני בקפיטליזם המאוחר, והיא מהווה גם מפגע אקולוגי חמור בשל משך ההתכלות הארוך שלה, שבמהלכו היא נודדת באקולוגיות תת-ימיות. במסה זו שקית הפלסטיק משמשת נקודת מוצא לדיון ניאו-מטריאליסטי בפלסטיק. כלומר, המסה מבקשת להראות כיצד תפיסתו של פלסטיק, לרבות שקית הפלסטיק, רק כגורם מלאכותי המבקיע את תחומו של טבע בתולי משמרת בפועל הבחנה רדוקטיבית בין טבע לתרבות. הבחנה זו מוסיפה לנכר את האדם מסביבתו (אותו ״טבע״ מופשט), ועל כן משמרת את מה שהיא מכנה בעצמה "בעיית הפלסטיק". על חשבון התפיסה הזאת תוהה המסה אם אפשר למצוא בפלסטיק גם פוטנציאל להבנת העת הנוכחית. בשאילת עקרונות מהגותה של קתרין מאלאבו, הפלסטיק הופך אפוא מגוף זר לאפיק חומרי שאפשר להתנסות עימו, לחשוב לאורו ולהידרש אליו בלי לחצוץ בין האדם לטבע או בין האדם לפלסטיק.