דומה כי אם המקרא היה מתחיל בסיפור העקדה, דבר לא היה נגרע מיסוד היסודות של היהדות – הזכות למסור את נפשך על קידוש השם. זכות זו אינה נתונה לכל אחד, אלא זוהי זכות יסוד המבליעה ובה בעת מכוננת זכות יסוד אחרת, כרוכה בה בקשר עמוק ובל יינתק: להיות בן זרעו של אברהם אבינו. העקדה יוצרת ברית עולם בין דם אחד נבחר לאלוהים אחד בוחר, מייסדת את עליונותה של הברית הקדושה על פני החוק הגניאלוגי? ומקנה אותה לזרעו של אברהם בלבד? כל הסיפורים הבריאתניים האוניברסליים, עלילת התפצלות הגזעים, השפות והתרבויות ומעשיהם עלי אדמות, לא נועדו אלא לשמש הקדמה ליניארית מחושבת ביותר המובילה אל שיאה, אל העקדה, שבה מתחולל השינוי הרדיקלי והאולטימטיבי באלוהות המקראית, במעבר מאל בורא לאל בוחר בחירה שתחייב אותו לעולמים. על פי העיקרון השושלתי הדיכוטומי שקדם לעקדה, כל סיפור ישמעאל בן אברהם הסמוך לעקדה מתכונן כקורבן המושעה על מנת לסמן ולהבנות את הייחוד מכל ייחוד של יצחק, הקורבן הנבחר והמקודש. גירושו והשעייתו של ישמעאל אינם מזכות הירושה אלא מעצם הזכות להיות הקורבן הנבחר והמקודש – זכות המקנה את כל הירושות כולן, גם שלטון על הארץ וגם חיי נצח כבחיר האלוהים. העיקרון הזה של הזכות להיות הקורבן הנבחר והיורש לצד קורבן מושעה ומגורש, המבנה את הקורבן המיועד והמקודש, עובר כחוט השני בכל ההיסטוריה היהודית בכלל, ויש לו גילויים מעוררי השתאות בהיסטוריה הציונית והישראלית בפרט.