הקורונה, שחדרה לחיינו בסערה בתחילת שנת 2020, היא אירוע ללא דימוי. אירועים היסטוריים מכריעים בעשורים האחרונים, כדוגמת נפילתה של חומת ברלין או פיגועי 11 בספטמבר, נשאו דימוי מובהק. רשתות הטלוויזיה היו בשיאן, חדשות שודרו מסביב לשעון ותמונות האירועים הופצו ללא הרף. הדימוי היה פנימי לאירוע ולא רק ליווה, סימן או ייצג אותו; האירוע נערך מלכתחילה מול המצלמות ולשם הפקת דימוייו. אמנם היו גם דימויים עמומים שניתקו מכל הוראה או הצבעה, כמו הנקודות המרצדות על המסך הירוק מבית היוצר של הצבא האמריקני במלחמת המפרץ הראשונה, והיו דימויים שהגעתם התעכבה ונמצאו באיחור, כאותם הבזקי אור מהמצלמה שתיעדה את רגע ההתנקשות ביצחק רבין. אך בכל אלה הדימוי חקק את האירוע בהיסטוריה, חלש על קיומו הריאלי וקיבע אותו בזיכרון. בתחילה היה נדמה כי כך יהיה גם עם הקורונה. בחודשים הראשונים היא עוד יצרה כמה דימויים מסמרי שיער: אנשים קורסים למוות ברחובות סין, כאוס ואנדרלמוסיה בבתי חולים בצפון איטליה, בורות ענק נכרים עבור גופות בניו יורק. אך ככל שהתקדמה השנה קהו הדימויים ולא הלמו את מה שהפך מאירוע קצה בעל אופק אפוקליפטי למצב מתמשך של חיים. הנגיף הבלתי נראה, שמשתכן בגופם של בני אדם ללא ידיעתם, שלעיתים נגלה דרך תסמינים ולעיתים נשאר חבוי לחלוטין, נותר ללא דימוי יציג, ללא תמונה נחרתת, ללא אות חזותי.