פתח דבר
התיאוריה הביקורתית היא עשייה הגותית שבליבה רעש, עשייה מחוללת רעש – כלומר פעילות אינטלקטואלית שאיננה נותרת תחומה בגבולות המחשבה, בממלכת התבונה והדמיון, וגם לא במגדל השן של המחקר הסדור והחופש האקדמי; אלא כזו שתנועתה מהדהדת בפוליס, מתקיימת בזירה הציבורית ונשמעת במרחב החברתי, נושאת קול ומבקשת למוסרו ולהפיצו. מרכזה הוא סאון ההגות שנוצר מתוך היקשרותה של המחשבה אל המעשה, כלומר אל הפרקסיס. כזו היא לא רק מרגע שנוסדה או שנטבע שמה, אלא כבר מאז 1845, השנה שבה אינטלקטואל צעיר שגלה ממולדתו שרבט כמה מחשבות בעקבות קריאה בספר; כלומר מאז התזות של מרקס על פוירבך. כך כתב מרקס בתזה השנייה:
השאלה, האם החשיבה האנושית נזקפת כאמת אובייקטיבית, אינה שאלה של תיאוריה, אלא שאלה מעשית. במעשה [בפרקסיס] חייב האדם להוכיח את האמת, דהיינו את הממשות והעוצמה, את הנופך הזה של חשיבתו. המחלוקת בדבר ממשותה או אי-ממשותה של חשיבה המתבדלת מן הפרקסיס, אינה אלא שאלה סכולסטית גרידא (מארקס 1955, 306).