מסה זו עוסקת בשינוי האקלים, בפרשנויות שלו ובתוכניות ההתערבות בו כתוצר של דמיון סביבתי. באופן שמאתגר את שיח האנתרופוקן אני משרטטת דמיונות סביבתיים חלופיים העולים מלימודי שינוי אקלים ילידיים, מרקסיזם אקולוגי וגיאוגרפיה שחורה. קולות אלו מתארים את המצב האקלימי כהתמשכותה וכהתעצמותה של האלימות הקולוניאלית הקפיטליסטית כלפי הסביבה, החיות והחיים ולא כמצב פוליטי חדש. לדידם, שינוי האקלים הוא ביטוי עכשווי של מאות שנות ניצול וגזענות שנוצרו בכלכלות השעבוד במטעים ובמחצבות במושבות. מן הדמיונות הסביבתיים הללו עולה כי בלתי אפשרי להתמודד עם שינוי האקלים רק באמצעות כלים כלכליים ותיקונים טכנולוגיים לצמצום פליטות פחמן, וכי נדרשת התערבות במבני הכוח הנצלניים שהם שורש המצב האקלימי. לנוכח ביקורות אלו אני בוחנת כיצד מדמיינים את שינוי האקלים בישראל/פלסטין, ומתייחסת לדוגמאות מזירת החקלאות. לטענתי, לשינוי גבולותיו של הדמיון הסביבתי של שינוי האקלים יש השלכות חשובות על תוכניות ההתערבות במשבר האקלים: נדרשת פעולה שתפרוץ את גבולות מדינת הלאום ותביא בחשבון הן את המערכת האזורית הן את זו המקומית, על אפשרויות הייצור והסולידריות שיכולות להתקיים ברמות הללו. הרחבת גבולות הדמיון הסביבתי של שינוי האקלים משליכה גם על האפשרות לקשור בין התמורות הנדרשות לנוכח שינויי האקלים ובין אלה שנדרשות לתהליך של דה־קולוניזציה: שניה התהליכים דורשים היערכות תשתיתית מחודשת ותמורה חברתית ערכית עמוקה.