תיק העבודות תוהה על החדש שבאנתרופוקן, דרך התבוננות ב״מצב הפוסט־אנושי״ כפי שהוא עולה מכמה עבודות אמנות עכשוויות. לעיתים נדמה כי האמנות היא אתר להתבוננות ולהתנסות בעולם החדש שבו נבללים זה בזה אדם, חיה ומכונה, אתר הפועל דרך שילוב בין הריטואליסטי, הטכנולוגי והווירטואלי. ואמנם, אבן־פז מציג עבודת וידיאו של רות פתיר שבה אלילות פריון כנעניות יושבות בחדר המתנה במרפאת פוריות; מושבת שמרים שמפעילה מחשב המניע אובייקטים בחלל התצוגה בתערוכה של פיליפ פארנו; וארמונות ומקדשים מתפוררים כהריסות בעבודת וידיאו של יוליאן רוזפלדט. אולם כל אלה, טוען אבן־פז, קרובים למופעי הדמיון האנושי שהיו שגורים גם לפני העת שנדמה כי תכחיד את האדם ואת תרבותו: מהעבודות עולה דווקא ההרגליות והמוּכּרוּת של המוצג בהן. מול הזינוק האוטופי או ההכחדה הדיסטופית, אבן־פז מציע את ההמתנה וההשתהות כמודוס של יצירה עכשווית – פסלי הגבס של אברהם קריצמן, הנדמים כשברי עמודים של מקדש שאולי קיים עדיין, או המבנים הארעיים שיצרה תכלת רם והציבה בצפון הארץ בקיץ האחרון. בעבודות הללו אין פריצה נלהבת אל עתיד לא נודע או קריאות שבר על עולם שחרב. יש בהן היוותרות בהווה, בחינת חסריו ומגבלותיו, ודריכות באשר לעתיד לבוא.