האסופה ״פרטיטורות לאקוסטיקה חברתית בירושלים״ נאצרה, בהשראת פרטיטורות הטקסט שהיו נפוצות בשנות השישים, כאסופת הנחיות לפעולה. באסופה 16 יצירות שנעשו על ידי אמנים ואמניות פלסטינים וישראלים העוסקים בסאונד, וידיאו, שירה ומיצג. חלק מהיצירות מתייחסות לירושלים כאל סמל לכורח שבחיים משותפים, ואחרות עוסקות בעיר עצמה. חלקן יצירות שעיצבו את הקנון האמנותי המקומי, חלקן עבודות חדשות יותר, וחלקן נוצרו במיוחד לאסופה. יחד הן בוחנות את האקוסטיקה ואת טריטוריות ההאזנה במרחב הציבורי בבירה.

אקוסטיקה היא מערך הכוחות והתנאים המאפשרים לקולות או לנרטיבים מסוימים להיות חלק מפסקול העיר, והאזנה (בניגוד לשמיעה) היא פעולה חוקרת המפענחת את הנשמע. הפרטיטורות באסופה הן הצעות האזנה שממחישות כיצד האקוסטיקה משפיעה על המרחב הציבורי, מטעינה ומעצבת אותו, ומשמשת דרך נוספת לשלוט בסובייקטים המתנהלים בתוכו (לעיתים אף ללא ידיעתם). פרטיטורות אחדות מציעות דרך לפענח או לקודד את האקוסטיקה בעיר, אחרות מציעות דרך לשנותה. מתוך כך מאפשרת האסופה בכללותה האזנה חברתית לעיר: היא מפנה את תשומת ליבנו אל הקול המושתק, המנודה, זה שנדחק לשוליים על ידי כוחות השיטור המדינתיים והאידיאולוגיה המאחדת והמאחה. ברנדון לה-בל טוען שכוחה של האזנה חברתית הוא בפעולתה כאקוסטיקה חברתית, כלומר שהאזנה חברתית יוצרת מערכת אלטרנטיבית של כוחות ותנאים שבכוחה לפנות מקום לקולות ולנרטיבים מודחקים ואף להגבירם; את זאת בדיוק מבקשים לעשות האמנים והאמניות שיצרו את הפרטיטורות באסופה.