שיחה |

ד"ר יונתן מנדל משוחח עם אנטואן שלחת

איך מדברים על תקווה ברגע קשה כל כך? מחמוד דרוויש, שגם הוא חי בזמנים לא קלים, אמר שצריך להיאחז בתקווה ולגדל אותה. אכן, לא רק אירועי 7 באוקטובר ומה שקורה בעזה מביאים לידי ייאוש, אלא גם ההקשר של סכסוך מתמשך שקשה לראות את סופו. לאמנות, ובייחוד לספרות, יש תפקיד חשוב והוא להציג קולות אחרים, לזרוע ולטפח תקווה – וגם לסייע בהיכרות הדדית בין פלסטינים ליהודים, שנמצאת כרגע בשפל. בייחוד נכונים הדברים לגבי רצועת עזה, מקום נשכח ומבודד מאוד בקרב שני העמים. גם כאן כדאי להאזין לדרוויש: "אתם העומדים במפתן – היכנסו, שתו איתנו קפה ערבי (אולי תרגישו שאתם אנשים כמונו)". זו גם המטרה של "מכתוב", פרויקט תרגום לעברית של ספרות ממדינות המזרח התיכון, וגם של כתבי סופרים מעזה, למשל דורכים במקום של עאטף אבו-סיף. צריך לגדל את התקווה, ביחד, דרך המילים.

אלה ימים קשים למחשבה. אנחנו מוצפים ברגשות של עצב ושיברון לב, של פחד וזעם, של ייאוש וצימאון לתקווה. לצד אלה אנו חווים גם רגשות של חמלה, של גבורה ושל סולידריות אנושית החוצה מחנות פוליטיים ולפעמים גם חוצה עמים – ברית המאפשרת לאחרים ברחבי העולם להזדהות עם הכאב שלנו, ולנו לגלות אמפתיה לכאב של אחרים.
אלה ימים קשים לדיבור סדור ולמחשבה, ולמרות זאת, ואולי דווקא בדיוק מהסיבה הזו, יש לרבים מאיתנו צורך לדבר ולעשות קצת סדר, לחפש בתוך הערפל קצת בהירות מחשבתית.
אנחנו יושבים לדבר מתוך הבנה שהמילים שיש לנו כרגע לא מספקות, ולא תמיד מדויקות, אבל גם מתוך הכרה בצורך לדבר ובחובה שלנו כאנשי מילים לחלוק את המחשבות שלנו.

למאמר המרכז את השיחות >

להרצאות המצולמות בסדרה >

בהשתתפות

ד"ר יונתן מנדל, החוג למזרח תיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מכון ון ליר בירושלים

אנטואן שלחת, מבקר ספרות ופובליציסט