שיחה |

ד"ר יוכי פישר משוחחת עם פרופ' אלי וקיל

לזיכרון יש ערך הישרדותי. בני אדם זוכרים איפה יש סכנה ואיך אפשר להינצל ממנה. לכן, ברגעים הישרדותיים כמו זה שאנחנו חווים עכשיו, הזיכרון נצרב בעוצמה רבה במוח ובסיפור התרבותי. בהיררכיית הצרכים שלנו הצורך בביטחון נמצא בבסיס, ואם איננו מייצבים את תחושת הביטחון אנחנו נשארים במצב ההישרדותי שבו כל המשאבים והאנרגיה שלנו מכוונים להישרדות, על חשבון היכולת שלנו לחוש אמפתיה ולבניית עתיד. בגלל האופי המתמשך של האירועים כרגע ושל הצטברות הזיכרון הטראומטי – האישי והקולקטיבי – חוויית הזמן שלנו שונה מהרגיל, ואנחנו חווים "זמן היסטורי דחוס" שאופיו הוא כזה שאנו מתקשים מאוד לראות או לדמיין מתוכו לאן אנו הולכים. הזיכרון איננו מצלמה, הוא מערכת פרשנית של יחידים וציבור. כדי לצאת בהמשך מתוך הרגע הדחוס הזה יידרשו לא רק תיעוד האירועים אלא גם מערכת פרשנית חיובית שתאפשר לשקם את החיים ואת הזיכרון.

אלה ימים קשים למחשבה. אנחנו מוצפים ברגשות של עצב ושיברון לב, של פחד וזעם, של ייאוש וצימאון לתקווה. לצד אלה אנו חווים גם רגשות של חמלה, של גבורה ושל סולידריות אנושית החוצה מחנות פוליטיים ולפעמים גם חוצה עמים – ברית המאפשרת לאחרים ברחבי העולם להזדהות עם הכאב שלנו, ולנו לגלות אמפתיה לכאב של אחרים.
אלה ימים קשים לדיבור סדור ולמחשבה, ולמרות זאת, ואולי דווקא בדיוק מהסיבה הזו, יש לרבים מאיתנו צורך לדבר ולעשות קצת סדר, לחפש בתוך הערפל קצת בהירות מחשבתית.
אנחנו יושבים לדבר מתוך הבנה שהמילים שיש לנו כרגע לא מספקות, ולא תמיד מדויקות, אבל גם מתוך הכרה בצורך לדבר ובחובה שלנו כאנשי מילים לחלוק את המחשבות שלנו.

למאמר המרכז את השיחות >

להרצאות המצולמות בסדרה >

בהשתתפות

ד"ר יוכי פישר, ראשת תחום דת, קדושה וחילון במכון ון ליר בירושלים
פרופ' אלי וקיל, נוירופסיכולוג וחוקר מוח, על אופן פעולתו של הזיכרון הטראומטי במוח ובתרבות; פרופסור אמריטוס, לשעבר ראש המחלקה לפסיכולוגיה וראש המעבדה לזיכרון ואמנזיה במרכז הרב-תחומי לחקר המוח ע"ש גונדה באוניברסיטת בר-אילן