הרצאתו של פרופ' גיל אייל | 

כיצד יש להבין את העובדה הבוטה והחותכת שבעוד שמרבית הדמוקרטיות המערביות כשלו כישלון חרוץ בהתמודדות עם מגיפת הקורונה, מדינות מזרח אסיה (סין, טייוואן, הונג קונג, דרום קוריאה, יפן, ויאטנם, תאילנד) הצליחו למזער את מספר המתים ובמידה רבה גם לצמצם את ההשפעה הכלכלית של המגיפה? התשובה לשאלה זו מורכבת וכוללת מספר רב של גורמים באינטראקציה הדדית. מטרת ההרצאה תהיה לא לענות על השאלה הזו ישירות, אלא להשתמש בה כדי לתמוך בטענה – הלקוחה מספרו של גיל אייל "משבר המומחיות" (The Crisis of Expertise, 2019) – שהדמוקרטיות המערביות מצויות במשבר מומחיות מתמשך לפחות מאז שנות השבעים. המשבר הזה מתבטא – באופן ברור לעין כול בתקופת הקורונה, אבל בפועל הרבה לפני כן – במאבק חריף ומתמשך בין קבוצות שונות של מומחים, קובעי מדיניות וארגונים חברתיים על הכוח להנכיח את העתיד ולדבר בשמו. למאבק זה השפעה הרסנית על הסכימות התרבותיות של אמון במומחים. לעומת זאת, תחילת משבר הקורונה במדינות מזרח אסיה התאפיינה במאבק על הכוח להנכיח את העבר. מאבק זה "נפתר" בדרך כלל בצורה שהעניקה למספר מצומצם של מומחים מעמד סמכותי.

ההרצאה במסגרת

הכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של המדע

בהשתתפות

פרופ' גיל אייל, המחלקה לסוציולוגיה אוניברסיטת קולומביה

יו"ר: ד"ר דוד רייר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן