הארכיון של מכון ון ליר כולל אינספור תצלומים, מכתבים וזיכרונות מימי הקמתו ועד היום. דפדוף באלבומי התמונות שלנו העלה צילום מרגש, שמאחוריו עומד סיפור של גבורה שמצביע בעיקר על כוחה של הסולידריות. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה חל ב-27 בינואר, והשנה נזכור אותו דרך סיפור יוצא דופן שהתרחש בהולנד.

מחקרים רבים מהשנים האחרונות מצביעים על שיתופי פעולה הדוקים בין הגרמנים לבין הרשויות האזרחיות בהולנד, בימי הכיבוש הנאצי. הגרמנים הסתייעו בשיתוף פעולה רחב של הרשויות השונות, ובראשן​ התחבורה ההולנדית, לצורך גירוש יהודי הולנד למחנות הריכוז וההשמדה במזרח אירופה. ב-1942 אף הוקמו יחידות הולנדיות מיוחדות, שמטרתן​ הייתה איתור יהודים והסגרתם. המחתרת ההולנדית שהתנגדה לשלטון הנאצי הוקמה רק ב-1943, לאחר שהגרמנים החלו לגייס הולנדים לעבודות כפייה, ואחרי שמרבית יהודי הולנד כבר גורשו.

כ-107,000 יהודים גורשו מהולנד למחנות ההשמדה, ושרדו מהם רק כ-5,000. כ-73% מן היהודים שהיו בהולנד בתחילת המלחמה נספו בשואה – אחוז ההשמדה הגבוה ביותר במערב אירופה. שליש מהיהודים שהסתתרו במהלך המלחמה נחשפו בגלל מעשי הלשנה מצד שכניהם ההולנדים.

אולם בתוך החושך הזה היו גם נקודות קטנות של אור, ואחת מהן מובאת במאמר זה.

חניכת דגם אנדרטת "הסוור", 20.3.1997

לפני רבע מאה נערך במכון ון ליר בירושלים אירוע חגיגי במיוחד: ראש עיריית אמסטרדם לשעבר, וים פולק ורעייתו יוהנה, חשפו את דגם הפסל "הסוור" (עובד נמל) ההולנדי, שפיסל מארי אנדרייסן וששייך לעיזבון אוסקר ון ליר.

הפסל המקורי, עשוי ברונזה ומתנשא לגובה 2.65 מטרים, הוצב בשנת 1952 בכיכר יונס דניאל מאייר שבאמסטרדם, ומשמש אנדרטה לזכר עובדי העיר אמסטרדם הלא-יהודים שפתחו בשביתה נגד רדיפת היהודים בידי הנאצים.

הפסל מסמל את כוחו של האדם הקטן שהצליח לעמוד מול הרשע, ומדי שנה, ב-25 בפברואר, מתקיימת מול האנדרטה צעדת זיכרון.

עובדי הולנד למען היהודים

השביתה, שהתרחשה ב-25 בפברואר 1941 ונמשכה יומיים, נקראת גם "שביתת פברואר", והייתה המחאה הראשונה בהיסטוריה שבה אוכלוסייה לא-יהודית הביעה התנגדות לנאציזם והפגינה סולידריות עם היהודים הנרדפים. היא אורגנה על ידי המפלגה הקומוניסטית ההולנדית (CPN) וכללה כ-300 אלף איש ואישה.

אחד ממנהיגי המפלגה היה עובד עירייה בשם וילם קראן, והוא זעק "רבותיי, משהו חייב להיעשות!" (ה. בלייך, "מעריב", 23 בפברואר 1966), כאשר ראה מול עיניו כיצד הגסטאפו מתעלל עד זוב דם בשכניו היהודים.

לאחר שהנאצים לקחו ארבע מאות יהודים למחנות הריכוז, אחרי שעברו מסכת עינויים בחוצות העיר, מאות מעובדי העירייה ומהסוחרים של אמסטרדם פתחו בשביתה לא אלימה ששיתקה את העיר. העובדים, שהחליטו להילחם למען הצדק ולמען חבריהם, תלו כרזות ברחבי אמסטרדם, שנשאו את המילים: "שביתה! שביתה! שביתה!" ו"החזירו לנו את יהודינו!"

משעה שמונה בבוקר ועד הצוהריים המוקדמים העיר אמסטרדם הושבתה לחלוטין: התנועה בנמל ובתחבורה הציבורית הופסקה, ויצרנים רבים הפסיקו לעבוד. ביממה השנייה, בזמן שהשביתה תפסה תאוצה והתפשטה לערים אחרות, כמו אוטרכרט והארלם, הנאצים רצחו כמה מהמפגינים שעצרו.

בתום 48 שעות הסתיימה השביתה והותירה אחריה קנסות, מאסרים, הרוגים ופצועים. יהודים הוצאו להורג וכמוהם גם כמה ממשתתפי המחאה, וביניהם וילם קראן.

להעמקה נוספת קראו את המאמר שני צידיה של הגלובליזציה של זיכרון השואה, וצפו בהרצאות "מהו זיכרון? 70 שנה אחרי" ו"אבל הייתה שם אהבה".

מארכיון הספרייה הלאומית:

• "הם רוצחים את היהודים שלנו" (ה. בלייך, "מעריב", 23 בפברואר 1966)
• פסל 'הסוואר' - סמל לרוח המרי של העם ההולנדי ("קול העם", 25 בפברואר 1965)
• פועלי אמסטרדם סולידריים עם היהודים ("הבוקר", 4 במרץ 1941)