העונה השנייה של "המפקדת" (כאן 11) הסתיימה בפרק סיום לא רע שניסה לקשור את כל הקצוות ובד בבד ליצור מתח לקראת עונה נוספת. עם זאת אין ספק ששיאה של העונה הגיע דווקא בפרק שלפניו, "לנצח במערכה".

הפרק התשיעי זכה לתגובות בעיקר על סצנת הסיום המשעשעת שלו: דקה שלמה שבמהלכה המב"סית, הסמ"פ והרס"ר של בסיס הטירונים עומדים ומצדיעים למפקד מגל העוזב את הבסיס. דקה שלמה של מחווה ריקה שכל עניינה להדגיש את יחסי כוחות הברורים ממילא. המב"סית, שבדרך כלל נהנית מכוח בלתי מוגבל בבסיס שלה (כפי שנראה גם בפרק האחרון), נאלצת להשתופף אל מול מפקד מגל, התגלמות הכוח המוחלט עלי אדמות: גבר־גבר בתפקיד בכיר מהתותחנים, שכבר מהדקה הראשונה שלו בבסיס מכריח אותה להצדיע לו. עתה גם המב"סית חווה את מה שהמפקדות שלה חוות מאז כניסת הפיילוט של "טירונות 2025": אובדן הכוח. על הנושא הזה נסוב הפרק לפני האחרון והמופתי הזה ולמעשה גם העונה כולה.

לשבור את הזכוכית

"לנצח במערכה" הוא פרק קוהרנטי ומרשים במיוחד: העלילות השונות שלו גם משתלבות זו בזו וגם חולקות תמה משותפת של ניצול כוח. כל אחת מן העלילות מתבוננת בתמה הזו מנקודת מבט אחרת או דרך "מאבק" משלה. לצד עיסוק ביחסי הכוחות המושרשים בהיררכיה הצה"לית, כמו בסצנת ההצדעה שהזכרנו, הפרק בוחן גם יחסי כוחות עדינים ומפתיעים יותר. למשל הדיאלוג הקצר בין טולי לצימר חושף יחסי כוחות שעשויים להיווצר בתחילתה של מערכת יחסים רומנטית שבהם הצד שמפגין יותר רגש ותלות הוא הצד החלש יותר. במקרה הזה ברור שטולי היא המפסידה מול צימר האדישה.

ב"קרב" אחר, מייקי וצליל נלחמים על ההקצאה לקצונה. כאן מערך הכוחות מורכב יותר. צליל לכאורה היא המועמדת המושלמת – היא מוכשרת, תקתקנית והחיילת היחידה בצה"ל שהצליחה לחלות בסג"מת עוד לפני שיצאה לקצונה ("אני לא רוצה למות רב"ט!" היא זועקת בסצנה בפרק). מייקי לעומתה מוצג כילד חמוד אך לוזר, חייזר במערכת הצבאית שנועה המ"מ שלחה להכנה לקצונה רק בשביל להעלות לו את הביטחון העצמי, בדומה לניסיון שלה עם ערבה בעונה הקודמת. אולם בניגוד לניסיון ההוא – הפעם זה מצליח, מכמה סיבות.

ראשית, מייקי נהנה ממצב של "מעלית הזכוכית", כלומר הוא גבר העוסק במקצוע עם רוב נשי, ועל כן זוכה ליתרון ומקודם על פני עמיתותיו (בניגוד ל"תקרת הזכוכית" שמעכבת נשים במצב הנגדי). הנימוק הזה אפילו נאמר לצליל במפורש – "הוא גם בן וגם חייל בודד" ולכן הוא נתפס כ"מיוחד" לעומת המפקדות ה"רגילות". שנית, בניגוד לצליל, מייקי באמת מתאמץ להשתפר ולעשות זאת בדרך חביבה וחברותית. צליל לעומתו מתעוורת מהתשוקה לדרגות ואף מוכנה לדרוס את מייקי למענה. דמותה האמביוולנטית של צליל מסבכת את ההשוואה המגדרית המתבקשת בינה לבין מייקי ויוצרת מצב שבו לא ברור מי מבין השניים עקף את חברו בתור.

עיניים עליה

המתח הזה בין שתי מערכות כוח מתנגשות – צה"לית ומגדרית – מגיע לשיאו בסיפור החזק ביותר של הפרק: טולי והלל. עד לפרק זה, טולי הסמ"פ הייתה הגרסה המרשימה יותר של כל הדמויות הראשיות: היא נחושה כמו צליל אבל מצליחה להגיע רחוק יותר בצורה מקצועית יותר ובלי לאבד את עמוד השדרה המוסרי שלה. בניגוד לנועה היא מפקדת טובה, מצליחה להביע רגשות ולממש בלי קושי את תשוקתה לנשים ואף מצליחה להמיס את מעטה הציניות של צימר, המפקדת הסוררת ביותר במחלקה. לעומת כפיר היא מנהיגה בצורה נהדרת את הפלוגה וזוכה בהערכתה של המב"סית. אפילו לצימר היא מצליחה לעזור להשיג יותר שעות שינה למפקדות. בעזרת האמון שהפקודות שלה רוחשות לה, טולי מצליחה להימלט מהמוקש שכפיר הקטנוני טומן לה ומתחילה את הפרק בפסגת העולם: היא מתכוננת להרצות על הפיילוט המוצלח שהיא מובילה מול מפקד מגל. כל זה מתרסק ברגע אחד בגלל "תכונה" אחת נוספת שיש לטולי: היא אישה, עם ישבן וחזה שגברים חושקים בהם. וכך הלל, יריב במשקל חצי נוצה, מצליח לתת לה נוקאאוט ולהפיל אותה לקרשים.

הלל הוא האנטיתזה לטולי: בתור החייל הלא־עתודאי היחיד במחלקה של עתודאים הוא נמצא בתחתית הסולם החברתי והופך ל"ילד הכאפות" של החנונים. הרצון של הלל להשתייך מכמיר לב ונבנה בצורה הדרגתית לאורך הפרקים ולכן אנו כמעט מסוגלים לסלוח לו כשעל מנת לזכות באהדת חבריו הגברים לפלוגה הוא שולח בוואטסאפ הפלוגתי תמונה של הסמ"פ שלו מתכופפת. אבל במעשה הזה הלל מעיר את המפלצת, שמוצגת בחצי הדקה הראשונה של הפרק: עשרות גברים חרמנים שמריירים על הסמ"פ שלהם, ומעודדים את הלל להשיג עוד; עוד – אבל גם יותר.

הלל הוא בעצמו קורבן של יחסי כוח של יחיד מול קבוצה, שטבולים ברעל של גבריות שצריכה להוכיח את גבריותה. וכך, כשטולי מחליפה בגדים בשביל לעזור לו לצבוע קיר, הוא מצלם אותה בחזייה ומפיץ את התמונה הזו. אותו מכבש לחצים אדיר שפעל על הלל פועל גם בתוך קבוצת הווטסאפ עצמה – בין ההודעות בקבוצה אפשר לראות גם הודעה של  "חברים זה לא מתאים... סתם חח", כלומר החייל שמנסה למחות מיד משתיק את עצמו. בסופו של דבר הלל, כמו צליל, הוא אדם טוב בלי כוונות רעות, אבל הוא נשבר מהר מדי בלחצים ומוכן להרוס אדם אחר תמורת קמצוץ של כוח.

כשרואים את טולי מגלה את התמונה, רגע לפני שהיא עולה להרצאה מול מפקד מגל, הלב נשבר. בהרצאה עצמה כמובן היא מגמגמת בחוסר אונים. הרגע הזה כל כך מקומם וכל כך מעורר הזדהות: טולי יכולה להיות הכי מוכשרת, מקצועית ומוכנה בעולם, אך החייל הנחות ביותר בפלוגה עדיין יכול "לנצח" אותה רק כי הוא גבר. כל אישה שאי פעם הגיעה מוכנה לריאיון עבודה וקלטה שבמקום להקשיב לחזון האסטרטגי שלה בוהים לה במחשוף מבינה היטב את שעובר על טולי, ולצערנו קשה למצוא אישה שלא חוותה משהו מעין זה. הנשק המיני הוא אמנם השפל ביותר – נשק של חלשים, כפי שדמותו של הלל מוכיחה – אך הוא עדיין אפקטיבי וכוחני לא פחות מהדרגות של מפקד מגל (הוא עצמו, אגב, משלב את שני הנשקים בהשפלתו את המב"סית).

במאמרה בתוך הספר "מגדר בבסיס" (עורכות: אורנה ששון-לוי ועדנה לומסקי־פדר, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד) תאיר קרזי־פרסלר טוענת ש"הסיפורים של נשים המחזיקות בכוח סותרים את הנרטיב הדומיננטי המתאר את האישה הראויה, ולכן ננקטות נגדן לעיתים קרובות סנקציות חברתיות בדמותן של פרקטיקות ביוש [...] אשר ממוקד[ו]ת לרוב במיניותן של נשים" (84-83).

"המפקדת" ממחישה בפרק הזה את התופעה הזו בדיוק, ובפרק הסיום מראה שאין לצה"ל יכולת או רצון אמיתי להתמודד איתה. במבט רחב יותר, זוהי דוגמא נוספת לייחודה של הסדרה, המשתקף כבר בשמה: היא מעזה להעלות על הבמה הציבורית את אחד השילובים המהפכניים ביותר של תקופתנו והמתחים הנובעים ממנו – נשים בעמדת כוח.