ט"ו בשבט מבקש לייחד את תשומת הלב שלנו כלפי הנוכח-נפקד של העולם, חסר הקול, הלא הוא הטבע. עידו וולף מבקש להסב את תשומת ליבנו לפורח שסביבנו, על רקע משבר האקלים המאיים.

אילו יכול היה הטבע לדבר, מה הוא היה מספר לנו? קשה לנו לדמיין. ראשית, זה דורש מאיתנו להתמסר רגע קט לפעולת האנשה, מעין הכפפה לשפת בני האדם, ואז לטעון אותו במסרים אשר נדמה לנו, כאנושיים, שצריכים היו להיאמר. שנית, אילו היה פוצח פה, ודאי היה בוכה על משבר האקלים, או מלין על אותה מסורת ארוכת שנים של חקלאות. על כל פנים, לבטח היו דבריו קשים לשמיעה. אם כן, אולי עדיף שימשיך לשתוק? לשם מה עלינו להעיר דרקון ישן?

מתן קול לקהילות מוחלשות הינו דבר שישויות קהילתיות מבקשות להתמודד איתו תדיר, מאז ומעולם. דמוקרטיות מושתתות על ערכים מסוג זה, במסגרת יחסי רוב ומיעוט. הכמיהה להעניק קול גם לטבע, על שלל גווניו, עלולה להיתפס כדבר יומרני, אך לא מדובר בהכרח במעשה חתרני. זכות הביטוי, כך טוענים פעילי סביבה רבים, הינה זכות שאנו מוכרחים להעניק גם לו. במובן מסוים, פעילי הסביבה רואים בעצמם סוכנים, הפועלים כשופר מתוקף צו מוסרי זה. הם מכים על חטא אנושי, ומבקשים להתמודד עם שתיקתו של הטבע בהפגנות, בהפעלת לחץ על מקבלי החלטות, בפרסומים מחקריים, ובדרכים נוספות. לעיתים זה עובד ולעיתים לא.

בעידן האנתרופוקן, המאופיין בהשפעותיו המאסיביות של האדם, נותר רק להדהד את אותו כאב עמוק מאוד של הטבע לנוכח משבר האקלים. אמנם סדר הגודל חסר התקדים של התופעה עלול לטשטש את השכל הישר, מפני שזהו דבר שקשה לבני אדם לתפוס: על אף שמשבר האקלים נוכח בחיינו בצורה בלתי ניתנת לערעור, בגיבוי עדויות שקשה להכחיש, גם לו צמחו מכחישים, אולם זוהי סוגיה אחרת. מה בדבר הצד המאמין, המקבל? גם כאן, נדמה שסדר הגודל של הסוגיה עלול לעורר קושי תפיסתי אפילו בקרב פעילי סביבה רבים; זהו סדר גודל שמוביל לעיתים להרמת ידיים. החשש האדיר ביותר, בעיניי, הוא החדרתו והנצחתו של הייאוש לשיח הסביבתי. עלינו להפנים זאת: הייאוש מאלחש. אריק איינשטיין תיאר זאת היטב בשיר "כהה כהה": "אין גלים שם באגם / ולא חיה ולא אדם / וגם אני אינני שם פתאום / פתאום הכל כהה כהה / עכשיו איני רואה יותר / עכשיו איני רואה". 

הייאוש עלול לסרס את הנכונות ואת המוטיבציה לפעול במטרה לתקן, ולגרום לעיוורון ולאדישות. ועידת גלאזגו נחתמה באותו חוסר תקווה, כאשר גרטה תונברג, אחת הדמויות המשפיעות ביותר בסוגיית האנתרופוקן, הפנתה – בנאום חוצה להבות מול רבבות בני אדם – אצבע מאשימה לעולם המבוגרים שנכשל. אין ספק שיש בכך ביקורת חשובה. אולם עלינו לשאול האם זו הטקטיקה הנכונה. זעזוע של אמות הסיפים בהחלט מעורר איזושהי תנועה פנימית, אלא שלעיתים תנועה זו עלולה להיות מאיינת, ולנטרל, בלי כוונה, את הרצון לפעולה. ראוי לציין שסוג זה של ביקורת אינו בהכרח חדש בקרב הז'אנר: יש מגמה בקרב חוקרים ופעילי סביבה המנסים, גם לאחר שורה של כישלונות רבים בהתמודדות האנושית מול משבר האקלים, להתאמץ דווקא להעניק איזשהו שביב של תקווה בהתוויית דרכי פעולה פרגמטיות. 

ככה זה: לעיתים מספיקה קרן אור אחת, נוקבת, שתחדור את חופת יער הייאוש, כדי שאיזשהו זרע יצמח לעץ. בעיניי אין מדובר בגישה נאיבית כי אם בגישה מעשית, המבקשת להיאחז במה שיש, על אף שנדמה שהספינה שוקעת. כן, עידן האנתרופוקן עשוי להיות גם עידן של חולמים. קבלת אחריות בקרב מול הייאוש הינה אחת מן המטלות האנושיות הקשות ביותר. לעיתים קרובות אנו מפסידים בקרב, אולם אין זה אומר שעלינו לחדול. 

ט"ו בשבט, בדרכו, מקדש את הזמן הזה עבורנו דווקא בשביל להיות, בהפצרה להפנות את מבטנו אל הפורח, לאו דווקא אל הקמל. אופטימיות זהירה זו עלולה להיות טרף קל לציניקנים, אולם בעיניי היא משמעותית לא פחות מאותה אמת מטרידה, במיוחד בקרב אלה המבקשים לטפח בליבם את אותו זרע של תקווה אשר עשוי לצמוח ואף לתת פרי של שינוי; שני אלה דרים בכפיפה אחת. הייתי רוצה להאמין שאילו היה הטבע מבקש לבשר דבר מה, הרי שזהו הדבר שהיה בוחר לומר.

בינואר תיפתח במכון סדרת הרצאות בעריכתו ובהנחייתו של ד"ר עפרי אילני – עידן האנתרופוקן: החיים שאחרי הטבע. הסדרה תעסוק בהיבטים של האנתרופוקן והמשבר הסביבתי שאינם נידונים בדרך כלל.