מדוע העניין בשפה הערבית נעדר מתוכנית הלימודים בבתי הספר? ומה נדרש כדי להפוך את השפה הזרה לשפה קרובה ולא מאיימת? נגה פיינגלרנט, הרכזת האקדמית של תמת ישראל במזרח התיכון, מסבירה למה עלינו להפסיק לפחוד מהשפה הערבית ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה על לימודי השפה.

הערבית בשיח הציבורי

ב-25 בינואר 2022 צוין בכנסת "יום השפה הערבית", וזאת שבועות ספורים אחרי שמקומה של הערבית, בכנסת ובכלל, עורר עניין רב בעקבות נאומו בערבית של ח"כ וליד טאהא. נוכחותה של הערבית על דוכן הכנסת הייתה כה חריגה, עד שהיא הדגישה את היעדרותה השוטפת, וכן הביאה להתלהטות היצרים מכל צידי המפה הפוליטית.

שבועות אחדים לפני כן עלה הנושא לדיון גם בעמודי הדעות של "הארץ", כאשר חנין מג'אדלה תיארה את המחיקה שהשפה הערבית עוברת מהמרחב הציבורי בישראל. מנגד לה קמו אחרים, דוגמת רון גרליץ, שדווקא הצביעו על מגמה חיובית של נוכחות הולכת וגדלה של השפה בכמה מרחבים.

מידת העניין שהשפה הערבית מעוררת בשיח הציבורי, והרגשות שהיא מעוררת, נעדרים כמעט לחלוטין מתוכנית הלימודים של משרד החינוך. הדיסוננס בין חיוּת הדיון הציבורי לסטטיות של תוכנית הלימודים מעורר תמיהה.

השפה של המרחב

חשיבות למידת השפה הערבית הייתה ברורה ליושבי הארץ זמן רב טרם קום המדינה. המכון ללימודי המזרח הוקם באוניברסיטה העברית כבר בשנת 1926, והיה אחד משני המכונים הראשונים בה במדעי הרוח. עברו כמעט מאה שנים מאז ייסוד לימודי השפה הערבית בארץ, אולם לדעת רבים לא הרבה – או לא מספיק – השתנה. ישראל נטועה במזרח התיכון, מצויה בין דוברי ערבית מחוץ ומבית, אך לנוכחות החיה של השפה – של השפה המדוברת והספרותית ושל התרבות שמלווה אותה – ולמסוגלוּת אקטיבית ופעילה בערבית, כמעט שאין מקום בתוכנית הלימודים של משרד החינוך.

בדוח מחקר שנכתב במכון ון ליר בירושלים בשיתוף עם "יוזמות אברהם" – "ערבים, יהודים, ערבית: הוראת הערבית בישראל ואתגריה", נסקר שדה הוראת הערבית בארץ, הן מנקודת מבט היסטורית והן מנקודת המבט של התלמידים והתלמידות היום. הדוח גילה כי הוראת הערבית בארץ סובלת מכמה בעיות אינהרנטיות נמשכות – הן מבחינת גישת הלימודים והן מבחינת המוטיבציה ללימודים, הכשרת המורים ועוד. עוד גילה הדוח, כי דווקא התלמידים רוצים בלימוד אחר – חי יותר, המאפשר שימוש בערבית גם כשפת תקשורת, והמקדם מפגש בין יהודים לערבים. נוסף על כך, הדוח ביקש לקדם עקרונות להוראת ערבית בגישה מתקדמת ומקיפה, ובכך היווה ניסיון ראשון לחשיבה חינוכית על מצב עתידי שהערבית תילמד בו מכיתה א'–י"ב. לטענתנו, החשיבה על הערבית הייתה עד כה רק בתוך הקופסה, ויש הזדמנות וצורך לחשוב מחוץ לה: לדמיין איך באמת צריכה להילמד הערבית בבתי הספר העבריים בישראל ולדון בכך.

במילים אחרות – אם הערבית תזכה למקום של כבוד כמקצוע יסוד כבר מכיתה א', ובהמשך הדרך תהפוך למקצוע חובה לבגרות ותעבור רפורמה משמעותית בהכשרת המורים ובשילוב מורים וחוקרים ערבים – אין ספק שהיכולות שהתלמידים יצאו איתן ממערכת החינוך ישתפרו במידה ניכרת. על אחת כמה וכמה אם כישוריהם יאפשרו להם לנהל שיחה, לכתוב מייל בערבית ולצרוך תרבות בערבית.

בשונה מאנגלית, או אפילו צרפתית שנלמדת בחלק מבתי הספר, ערבית אינה "שפה זרה" (או "שפה זרה שנייה" כפי שהיא מוגדרת בבתי הספר). הערבית היא שפת המרחב וגם שפתם של 20% מאזרחי המדינה ועוד רבים שהגיעו לכאן מארצות המזרח. על כן מתבקש שתוכנית לימודי הערבית תהיה אחרת, משלבת, מקדמת, מתקדמת, מתקשרת, שמקדמת את השפה הערבית, ואת ההיכרות עם דובריה. לצירוף מורים ומורות שערבית היא שפת אימם יש ערך אדיר. מלבד הערך הפדגוגי של למידה עם מורות שהיכולת לנהל שיחה בערבית היא טבע ראשון להן, יש לכך גם ערך בשבירת הסטריאוטיפים ובבניית גשר בין תרבויות וקהילות. שפה, אחרי הכול, היא אמצעי תקשורת בין אנשים, והערבית אינה שונה בכך מאף שפה אחרת. בהתאמת תוכנית הלימודים לעיקרון זה הרווח יהיה כולו שלנו.

להעמקה, קראו את דוח המחקר "ערבים, יהודים, ערבית: הוראת הערבית בישראל ואתגריה", וצפו בקטע של ד"ר יונתן מנדל מדבר על דוח הוראת הערבית בוועדת החינוך בכנסת (החל מדקה 21:36).