השבוע ישוב ויתקיים מצעד הגאווה בירושלים, לאחר שבשנה שעברה הוא בוטל בשל מגיפת הקורונה. בימים הקרובים יהיו מי שיעלו שוב את השאלה – מה למצעד זה ולירושלים? מה לעיר הקודש ולמצעד שיש שתופסים אותו כמיני ופרובוקטיבי? דניאל יונס יענה על השאלות מנקודת מבטו ומתוך ההקשרים שאליהם הן משתייכות.

כיליד וכתושב ירושלים, שפעיל למעלה מעשור בקהילה הדתית הגאה, התשובה שלי ברורה: זהות מינית ומגדרית שונה אינה יודעת גבולות – לא פיזיים, לא דתיים ולא אתניים. להט"בים אפשר למצוא בכל קהילה וחברה. נכון, ישנם מקומות שבהם קל יותר לצאת מהארון ולחיות בהתאמה לזהות המינית והמגדרית שלך, אבל זה לא אומר שאין א.נשים "כאלה" גם במקומות שקשה יותר לצאת ולהיות מי שאת.ה.

בהקשר זה ערכנו במכון ון ליר סדרת הרצאות על מגדר ומיניות במזרח התיכון – החל משאלת זהותו המינית של שבתאי צבי ועד לדמויות להט"ביות בקולנוע הערבי כיום. הרעיון לסדרה עלה בעקבות התחושה שבשנים האחרונות תחום זה מעורר עניין ציבורי ומחקרי, אך העיסוק בו בהקשר המזרח-תיכוני עדיין מועט, והקשר זה נותר במידה רבה חבוי מעינינו.

אחד הקשיים שבהם נתקלנו בארגון הסדרה היה הקושי לארגן אירועים העוסקים בקבוצות אחרות – אשר אינן גברים – בקהילה הגאה. אוכלוסיות מדוכאות כמו נשים וטרנס* זוכות לחשיפה ולתיעוד מועטים, ותוצאותיו של דיכוי זה משפיעות על מושאי המחקר, ועל כן גם על תוכני סדרה זו. המצעדים בכלל, וזה הירושלמי בפרט, מנכיחים את שלל קבוצות הקהילה הגאה, ונותנים מקום ומרחב לביטוי אישי, שלא ניתן ביומיום.

השבוע שחל בו מצעד הגאווה הוא הזדמנות לשוב ולצפות בסדרה שפתחה פתח לעולם שלם שעוד לא נחקר מספיק ושמביאה קולות אחרים.