שוב יש מלחמה באירופה. שבעים ושבע שנים אחרי המלחמה ההיא. שוב יש חשש למלחמה עולמית, לתוהו ובוהו שיסחף את כולנו למעגל של דם ואובדן – אובדן החיים והבית. בחודש מרץ 2022 ערך מכון ון ליר בשיתוף פעולה עם סינמטק ירושלים אירוע שעסק בהתמודדות של ישראל כמדינה יהודית עם מבקשי מקלט ופליטים. ערך את האירוע שי טגנר והוא התחבר למלחמה שמתחוללת באוקראינה, שעוררה בטגנר את המחשבות האלו:

שוב יש פליטים. נשים, גברים וילדים הבורחים מביתם וממולדתם, מחפשים מקום בטוח להיות בו עד שיעברו הזעם והפצצות. אנחנו רואים אותם מבעד למסכים, מבעד לכתבות בעיתון, שומעים את קולם המפוחד בשיחות ובהודעות בטלפון. לחלקנו יש שם קרובים.

הפעם אנו מרגישים שהמלחמה הזו קרובה וקשורה אלינו קשר ישיר. למרות המרחק וההבדלים הגדולים. אולי כי הפעם הפליטים הם לבנים, אירופאים, לבושים ונראים כמונו. מנגנוני ההגנה, ההרחקה וההדחקה שלנו, שנועדו לשמור עלינו ממה שאי אפשר להכיל, מתקשים לעמוד בפרץ. 

יהודים, עם של פליטים

שאלות נוקבות עולות בנו אל מול המראות והקולות מקייב: אנחנו יהודים, עם של פליטים. מה אנחנו יכולים לעשות בשבילם? מה החובה שלנו כלפיהם? מה התפקיד של ישראל, המדינה היהודית, בדרמה העולמית? האם מספיק לשלוח להם בגדים, תרופות וחיתולים? האם יש לנו מקום בשבילם, כאן בארץ, ובלב? 

הקולות שעולים בנו מעורבים, מתנגדים אחד לשני. מצד אחד, המוסר והחמלה שבנו ותחושת ההזדהות דורשים מהממשלה לעשות יותר ולהכניס את אלו המצטופפים בשערים. הקולות הללו מבקרים אותנו ומתביישים, זועמים על היחס הקר, החשדני, המתבדל – מתוך תחושת צדק עמוקה וכאב. זוהי שעה של פיקוח נפש, לא של בדיקת מסמכים. לקולות האלו שבנו אין זה משנה אם הפליטים יהודים או אוקראינים; הם רואים מולם רק בני אדם, כמונו, שנבראו בצלם.

מצד שני, בחלקים אחרים בנו גובר הצורך לשמור על עצמנו, על קיומנו כמדינה יהודית – כמדינת מקלט בטוחה ליהודים. הרי לשם כך באנו לכאן, ברחנו משם, מכל המקומות שבהם היינו אנחנו הזרים, אנחנו הפליטים, אנחנו החלשים המבקשים מאחרים רחמים. אולי מתחת לצורך הזה, לשמור על יהדותה של המדינה, לא עומדים רק טוהר הדם או סכנת ההתבוללות אלא בעיקר החשש והפחד, שאם לא נגן ונשמור על עצמנו אנחנו שוב עלולים למצוא עצמנו פליטים. 

אל נוכח השעה והדחיפות – הקולות השונים בתוכנו הולכים ומקצינים, תוקפים ומתגוננים. כבר התרגלנו לכך שהשיח הציבורי שלנו הוא זירת מלחמה והיאבקות. כל צד מושך הכי חזק שהוא יכול לכיוון שלו ומאשים את האחר. נדמה שאלו חוקי המשחק הפוליטי והציבורי. הצעות לשיח מסוג אחר, מקרב, נתפסות כנאיביות. לא מציאותיות. האומנם? 

פליטים – בעיה עולמית

בעיית הפליטים לא נפתרה עם הקמת מדינת ישראל. יש עוד פליטים בעולם, ובצער רב עלינו להכיר בכך שיהיו עוד רבים. גם כאשר יש רגעים שבהם הנושא נדחק ממרכז הבמה, הוא ממשיך להתקיים ולהתפרץ. זו הסיבה שאחרי השואה ומלחמות העולם היו אלו יהודים מכל הזרמים שפעלו ודחפו לניסוח אמנת הפליטים של האו״ם: כדי לעזור לבני עמם ולעזור לבני העמים כולם, ולא רק מתוך חמלה או חובה מוסרית אלא גם מתוך ההכרה הקשה והמפחידה, שאיננו רוצים להכיר בה, שחזון הנביאים לשלום ולאחווה איננו כאן עדיין, והבית שנראה בטוח ברגע אחד יכול ברגע אחר להפוך לשדה קרב.

אולי זו הסיבה שגם מדינות המערב פותחות עתה את גבולותיהן לפליטים מאוקראינה, בעוד שעד לפני רגע סגרו את אותם הגבולות בפני הפליטים האחרים מאפריקה, מסוריה ומאפגניסטן. גם אם לא ירצו להודות בזה, באופן לא מודע אולי מחלחלת ההבנה, שמאזן הכוחות הנוכחי אינו נצחי ושיום אחד גם העולם העשיר והחזק היושב בבטחה בביתו עלול להזדקק לחוקים ולאמנות שיבטיחו מקלט לפליטים. 

לצד המעשה המיידי ומצב החירום הנוכחי יש צורך במרחב פתוח לדיון ולחשיבה מעמיקים בשאלות אלו, על מנת שנהיה מוכנים יותר להתפרצות הבאה. לאפשר שיח מסוג אחר, הנותן מקום לכל הקולות והצדדים, לחובות המוסר ולשותפות הגורל, לצד הצורך בביטחון משלנו המבוסס לא רק על כוח כסף, אלא גם על זהות משותפת ועל תחושת שייכות. נדרש לנו עתה האומץ לשאול את השאלות הקשות והמורכבות הללו, גם כשאין לנו תשובות מיידיות עליהן.