בתקופה הזו של שיא החורף, כששעות האור הולכות ומתמעטות והשמיים מתקדרים, מצוינים בתרבויות רבות ברחבי העולם ימי חג – חגים עתיקים כמו חג החנוכה וחג המולד וחגים מודרניים כמו הקוואנזה. כל אחד מן החגים הללו מתייחס אחרת לחושך הגובר ומשתמש באור ובאש בדרכו שלו כדי להניס את האפילה. אבל מה עומד מאחורי המאבק הזה? וכיצד החיים בין האור לחושך מאפשרים לנו להתחבר למקומות פנימיים בעצמנו?

האור מול החושך בעת העתיקה

בעת העתיקה ימי ההיפוך, הם שני הימים בשנה שמהם היום או הלילה מפסיק להתקצר ומתחיל להתארך על חשבון חברו, נתפסו כמועדים שבהם הגבול בין העולם האנושי והעולם הדמוני מטשטש ועל כן השדים והרוחות, הדרים בחשכה, עשויים לפלוש לעולם האור של בני האדם. ליל כל הקדושים הוא אחת הדוגמאות המוכרות לחג המציין את הטשטוש הזה: התחפושות מסמלות את השדים והרוחות שפולשים אל עולם בני האדם והמנהג לחלק ממתקים ("תעלול או ממתק") לכל דורש מקורו בניסיון לפייס את אותם המזיקים כדי שלא יפגעו ביושבי הבית. החוגגים נעזרו באור כדי להתגונן בפני השדים ולהרתיע אותם – הם הציבו נרות מחוץ לדלתות בתיהם, בתוך עששיות דלועים שהאירו אל תוך הלילה מתוך פרצופים מפחידים שגולפו בהם. מנהגים אלו מקורם ברעיונות דומים שנהגו בקרב הקלטים, הגאלים ושכניהם. החושך בחג הזה הוא האויב; האור הוא הדרך של בני האדם להביס אותו.

חג נוסף המדגים את מאבקו של האדם בחושך וממשיך מסורת פגאניות ובפרט את התפיסה הרומנית־פגאנית של האור הוא חג המולד. ה־25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו לפי המסורת הנוצרית, הוא היום הקצר בלוח השנה היוליאני. ביום זה, לכאורה יום נצחונו של החושך, בחרו הרומאים של העת העתיקה לחגוג דווקא את "יום הולדת השמש הבלתי מנוצחת", לכבוד ניצחונות האימפריה על אויביה. סעודת חג המולד ממשיכה את החגיגות הבכחנליות של הרומאים, ומנהג חלוקת מתנות לכל בני הבית גם הוא המשך של המסורת הרומאית של היום. גם החגיגות הפגאניות הרומיות וגם חגיגות הולדתו של ישו מעצימות דווקא את כוחו של האדם מול החושך – בין אם בקרב המתחולל במישור החומרי של המציאות ובין אם במישור התיאולוגי שלה. הכוח להביס את כוחות הרוע והאופל נמצא אצל כל אדם.

החנוכייה המודרנית של שנות השישים

בשנות השישים של המאה העשרים נוסד בארצות הברית חג חורף ואור חדש: הקוואנזה (Kwanzaa), הנחגג מה־26 בדצמבר ועד ה־1 בינואר. בשנים הסוערות של מאבקי התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית נוצר הקוואנזה כתחליף לחג המולד ה"לבן" ומקור לגאווה עבור הקהילה האפרו־אמריקנית. משמעות שמו בסווהילי היא "ביכורים" – מנהגי חגי האסיף הקיציים של מדינות אפריקה יובאו לחורף האמריקני כדי להאיר תקופה קשה וחשוכה. מייסד החג, ד"ר מאולנה קארנגה, שילב בתוכו טקס חדש – הדלקת נרות. בדומה לחנוכייה היהודית, בכל אחד משבעת ימי החג מדליקים החוגגים נר נוסף, שבעה נרות בסך הכל, וכל אחד מהם מייצג את אחד משבעת עקרונות המורשת האפריקנית: אחדות, הגדרה עצמית, עבודה משותפת, כלכלה שיתופית, אמונה, יצירתיות ופיתוח הקהילה. החג הזה מוסיף פן חדש למאבק בין האור לחושך: האור מלכד את הקהילה; החושך כאן הוא האחר, המגדיר את הגבולות שסביבה. טקס הדלקת הנרות של חג הקוואנזה הוא מוקד המאפשר לאדם הפרטי להתחבר למשהו גדול יותר – לעבר, להווה ולעתיד של הקהילה.

לגלות את אור הנר ברבים

פחד מהחשיכה או כוחו של האור? חשש מהאורב בחוץ, באפילה, או התלכדות פנימית? החגים השונים ברחבי העולם מציגים כמה מודלים בסיסיים להתמודדות עם חשכת החורף. מהי דרכו של חג החנוכה? כאשר הגמרא במסכת שבת דנה במהותו של חג החנוכה, היא מספרת על ניצחון החשמונאים את היוונים ועל נס פך השמן הקטן שדלק שמונה ימים, אולם בפועל מרד החשמונאים נמשך עוד כמה שנים אחרי ההשתלטות המחודשת על המקדש, כלומר המאורע הזה לא זכה לחשיבות מצד עצמו כי אם מפני שהיה נקודה ראשונה של תקווה, אור ראשון בקצה המנהרה של הגזרות היווניות. הבחירה לחגוג את החג במשך שמונה ימים מחזקת עוד יותר את המוטיב של האור המתגבר, ומבוססת על נס פך השמן, שמכיל למעשה שני ניסים נפרדים: האחד הוא מציאת פך השמן הקטן, הטהור, בתוך המקדש המחולל והטמא; השני הוא שהשמן באותו פך קטן, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשבעה ימים שלמים נוספים. גם כאן, אפשר לראות שחג החנוכה מעוגן בנקודת אור קטנה המשמשת נקודת התחלה לאור גדול שמגיע אחריה.

במישור המעשי, כאשר התלמוד דן בהדלקת הנרות בחנוכה הוא מגדיר שהחובה היא "נר איש וביתו", כלומר נר אחד ויחיד בלבד בכל בית בכל יום מימי החנוכה, אולם באותה נשימה מרבה על הנר הבודד הזה עשרות נרות נוספים: מנהג מהודר הוא שכל אדם מיושבי הבית ידליק נר משלו, והידור מיוחד – "מהדרין מן המהדרין" – הוא להוסיף נר בכל יום מימי החג. כך, ביום הראשון מדליקים נר אחד, בשני שניים, ועד שמונה נרות ביום האחרון של החג. מעבר לכך, זמן הדלקת נרות החנוכה הוא בבוא החשיכה, אבל ההלכה קובעת כי אין להשתמש באור הנרות כדי שיאיר את הבית. בין אם אור הנרות מועט ובין אם הוא רב מאוד, אור נרות החנוכה צריך להצטרף אל אור אחר והוא לא יכול להאיר את הבית בעצמו.

חגי החורף של העת העתיקה יוצאים החוצה אל החושך ומתעמתים איתו במקומו; החג המודרני קוואנזה בוחר להרחיק את החשיכה על ידי חיזוק של האור מבפנים דרך התכנסות קהילתית. לעומתם הבחירה שעומדת בלב חג החנוכה להתמקד באור הראשון, הקטן, מכירה בהכרח בחשיכה שסביב. כשאנו מעמתים את האור שבפנים מול החושך שבחוץ אנחנו בהכרח גם מציבים ביניהם גבול ברור. לעומת זאת האור של חג החנוכה עובר את קירות הבית ופורץ מתוכם החוצה.