דניאל יונס הוא מנהל מערך הדוברות ויחסי הציבור של מכון ון ליר ויועץ תקשורת בעל ניסיון רב במגזר השלישי ובאקדמיה. דניאל אמנם לא מוותיקי המכון, אך חברותיו וחבריו יעידו עליו כי הוא השתלב במהירות ובטבעיות במרקם החברתי של המכון (או כפי שנהוג לכנות זאת: "התוונלר"), ואף השתתף בכמה מהאירועים שקיימנו: הומוסקסואליות, תיאולוגיה ומעשה: שבתאי צבי ושאלת מיניותו; הטיפול – חשיפה ראשונה של "טיפולי" המרה מבפנים. 

אז הגיע הזמן להפנות את הזרקור אל מי שמאיר את הפעילות של המכון בתקשורת.

דניאל, ספר לנו מי אתה? או איך נראו החיים שלך לפני ון ליר?

נולדתי וגדלתי בשכונת תלפיות הישנה בירושלים, אח צעיר לשתי אחיות. אני דתי-אורתודוקסי ונשוי לאוּרי, איתו אני בזוגיות כבר 12 שנה.

גדלתי בשבט להבות של תנועת הצופים הדתיים, שם הייתי חניך, מדריך, ראשג"ד ומרכז צעיר. אפילו ניסיתי להקים גרעין ש"ש (שנת שירות) של הצופים הדתיים שבו אוכל להמשיך את העשייה החברתית לצד חברים נוספים, אך לצערי ללא הצלחה. עם זאת, לאחר שסיימתי י"ב הצלחתי לגייס חניכים צעירים ממני ולהקים גרעין של הצופים הדתיים שהתקיים למשך כמה שנים בטבריה.

לאחר שסיימתי את לימודי התואר השני בהיסטוריה של עם ישראל חשבתי שאמשיך באקדמיה, אבל הג'וק החברתי-פוליטי משך אותי לעשייה בשטח. זה הוביל אותי לארגון "חברותא", שם לראשונה נפגשתי מקצועית עם עולם הדוברות ויחסי ציבור. משם המשכתי לעמותת "במקום", שבה שילבתי את הערכים שאני מאמין בהם: זכויות אדם ושוויון.

מאז ומתמיד הייתי מעורב חברתית ופוליטית – מתנועת הנוער ועד התמודדות על מקום ברשימת "מרצ" למועצת העיר ירושלים. העשייה המשמעותית ביותר עבורי, גם ברמה האישית, היא למען הקהילה הגאה בכלל, והקהילה הדתית הגאה בפרט.

ואיך זה מתחבר למה שאתה עושה במכון?

מכון ון ליר משלב את הערכים שאני מאמין בהם לצד חיי האקדמיה, בצורה אחרת.

מהי החברה האידיאלית בעיניך?

חברה שבה לא נצטרך להסביר את עצמנו ולהסיק מסקנות כלפי האחר. שיהיה את החופש לחיות את חיי בלי הסברים.

תוכל לחלוק איתנו תובנה שלך מהעבודה?

אין נושא לא מעניין – רק צריך לדעת איך לדברר אותו.

ומה לא כתוב ב־CV שלך?

אני אוהב ציפורים, ובעיקר עורבים – זו חיה חכמה ואינטליגנטית.

שננסה לתמצת במילה אחת?

כשתהיה גדול תהיה:

בעל השפעה.

אם לא היית מנהל דוברות ויח"צ היית:

מנהל ארגון בקהילה הגאה.

*ה*דיסציפלינה, ב-ה"א הידיעה:

היסטוריה.

ההוגה הכי-הכי שווה:

מישל פוקו: הוא תרם להבנה של המיניות בתרבות ובחברה.

הפינה שלך בון ליר:

רחבת הדשא הגדולה שבה אנחנו אוכלים צוהריים בימים חמים.

לקריאת כתבות זרקור נוספות: אדם קלין אורון, חנאן סעדי, ורדה שיפר, רונית טפיירו.

צילום: מתוך ימי הצילום לסרטון התדמית שלנו