יכול להיות שיש קשר בין ההפיכה החוקתית לבין הסערה סביב הר הבית? האם איום על הדמוקרטיה מקביל לאיום על מקומות קדושים? במאמר דעה שפורסם לראשונה ב"הארץ" (9.4.23), פרופ' שי לביא – ראש מכון ון ליר בירושלים ופרופ' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב – דן בחיבור בין השניים ומציע הצעה לעתיד אופטימי יותר. המאמר מובא כאן במלואו:

המחאה תצליח אם לא תסתפק בשימור הסטטוס־קוו

זה היה רק עניין של זמן עד שהר הבית יתפוס את מקומה של גבעת בית המשפט העליון, והמרכז הישראלי ינוע שוב לימין. בדמיון הפוליטי של מרבית הישראלים אין קשר בין המאבק נגד ההפיכה החוקתית לבין ההתפרצות האלימה סביב מסגד אל־אקצא. בצד אחד מתקיים מאבק על הדמות הדמוקרטית של המדינה והגנה על המעוז של החילוניות הליברלית, ובצד האחר עומדים קנאים יהודים ומוסלמים, המלבים את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני והופכים אותו למלחמת־דת אזורית. למעשה יש קשר עמוק בין שני המאבקים, והניסיון להפריד ביניהם מגביל לא רק את הבנת המציאות, אלא גם את מרחב הפתרונות האפשריים. הסמיכות הפוליטית והאינטנסיביות של שני המאבקים האלה מאפשרות ומחייבות לראות את קווי הדמיון.

ראשית, קשה להתעלם מהאופן שבו הפגיעה במקומות הקדושים, דתיים וחילוניים כאחד — בית המשפט והר הבית — גררה התקוממות ציבורית ספונטנית ומועצמת, אך בעיקרה מתבצרת. שנית, את ניסיון ההשתלטות על שני המקומות הקדושים האלה מובילה קואליציה חזקה אך לא הכרחית, המחברת בין אידיאולוגיה ימנית משיחית־עכשוויסטית, הדורשת פתרונות מיידיים וטוטליים, לפופוליזם ימני החסר את המחויבות האידיאולוגית הקיצונית הזאת.

שלישית, בשני המקרים מסתמן שהפתרון המועדף על מחנה השמאל הליברלי (על פי אברום בורג, "הארץ", 2.4) הוא שימור הסטטוס־קוו סביב המקומות הקדושים והפרדה בין הנצים — בין יהודים לערבים במקום המקדש, ובין השבטים בתוך החברה היהודית — בין חילונים לדתיים ולחרדים.

אטרקטיבי ככל שפתרון ההפרדה אולי יישמע, הוא אינו אפשרי מבחינה מעשית ואינו ראוי מבחינה חברתית ופוליטית בשל אופיו המתבצר והמסתגר. בפרט, פתרון זה מתעלם מן העובדה שיש התנגדות לעמדה המשיחית הן בקרב הציבור החרדי הן בקרב הציבור הימני החילוני. ש"ס ואגודת ישראל היו המפלגות הראשונות שהצהירו על נכונותן לפשרה בעניין הרפורמה המשפטית, והרבנים הראשיים הספרדי והאשכנזי היו הראשונים שהצהירו על התנגדותם המוחלטת לניסיונות לעלות להר הבית, דווקא מתוך הכרה בקדושתו. גם במרכז הליכוד יש התנגדות גוברת לקו הימני העכשוויסטי שמקדמת ממשלת איתמר בן גביר־יריב לוין.

המחאה הנמשכת נגד ההפיכה החוקתית חשובה מאין כמוה; היא הצליחה לרתום ציבור רחב להגנה על מעמד בית המשפט העליון — המקום המקודש לליברליזם הישראלי — ולביצורו מפני ניסיון השתלטות עוין. בה בעת חשיבות המחאה אינה הופכת אותה לחסינה מפני ביקורת; היא לא הצליחה לגייס חלקים חשובים בציבוריות הישראלית כי מה שמניע אותה הוא הניסיון לשמר את הסטטוס־קוו, ואין בה בשורה לפלסטינים אזרחי ישראל, לפריפריה החברתית או לציבור החרדי. שלוש הקבוצות האלה אינן שותפות לחזון העוועים של הימין המשיחי העכשוויסטי (החילוני והדתי כאחד) לכיבוש הגבעה וההר.

אם יש עתיד למקום הזה, הוא יתבסס על קואליציות חדשות, חוצות מחנות ושבטים, שאינן סבורות כי מקומות קדושים הם יעד להשתלטות ואשר משוכנעות כי מקומות קדושים אינם דורשים הפרדות כי אם מאפשרים חיבורים.

מומלץ לקרוא: כיצד משפיע האקלים הפוליטי הנוכחי על מערכת הבריאות?; הר הבית – מה הציבור הישראלי חושב עליו?