לציון שלושים שנה לרומן מר מאני מאת א.ב. יהושע נערך ביוני האחרון אירוע חגיגי במכון, עם הרצאה של יהושע על השיחה החמישית בספר. לאחרונה (16.11.21) פורסמו דבריו במוסף תרבות וספרות של "הארץ". כעת הם מובאים כאן במלואם, כפי שפורסמו בעיתון:

מהיכן הגיע אלי מר מאני

בבחירות 77', בחירות ה"מהפך", הצטרפתי לתנועת "שלי" של לובה אליאב, ובמסגרת מסעות התעמולה של "שלי" נסענו לקלקיליה כדי להציג לפני מארחינו הפלסטינים את תוכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על־ידי ראש העיר, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאלה: "מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים". ללובה לא היתה תשובה. את הסצינה הזאת שתלתי בשיחה השלישית ברומאן שלי "מר מאני", שאותו התחלתי לכתוב ב-1983. יוסף מאני הולך ב-1918 אל הכפרים הפלסטיניים ומטיף להם שידרשו הצהרת בלפור משלהם. אילו התממשה תוכנית כזאת והמדינה היהודית היתה מוקמת לפני השואה, יכולנו להציל לפחות כמיליון יהודים שהיו מגיעים לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. חלק ראשון

א.

מקום זה שבו אנו נפגשים, מוסד ון ליר, חביב עלי וחשוב בעיני מסיבות רבות. אזכיר רק שתיים מהן. אחת נעוצה בהווה, והאחרת במעמקי העבר.

המוסד ופעולתו חשובים בעיני בשל תרומתם לבירור מעמיק של הסוגיות הקשורות בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובשל מתן בימה וביטוי לחוקרים ולאנשי אקדמיה פלסטינים־ישראלים. הסיבה השנייה, מוזרה ככל שתהיה, מקורה בימים שלפני הקמתם של המוסד ושל ההיכלות המקיפים אותו: משכן הנשיא, בית האקדמיה למדעים, תיאטרון ירושלים. במקום הזה, שהוא היום תפארת בירת ישראל, התנוססה אז גבעת טרשים ירושלמית טיפוסית. בית הורי ניצב במרחק מאה מטרים ממנה. גרתי בו עם תחילת לימודי באוניברסיטה העברית לאחר שחרורי מהצבא. בה בעת התחלתי אז לכתוב את סיפורי הראשונים, הקצרים, שנכתבו באיטיות עצומה. כל פעם שהייתי "נתקע" בכתיבה הייתי מטפס על הגבעה הזאת, שבפסגתה היה נטוע עץ זית בודד, קטן וזקן שממנו התעקשתי להפיק השראה, עד שלבסוף הפך עץ הזית הזה בסיפור "חתונתה של גליה" לנהג האוטובוס שבו נוסע הגיבור הלום הצער לחתונת אהובתו שדחתה אותו.

"הקול והזעם", ספרו הידוע של ויליאם פוקנר שראה אור ב-1929, נחשב בעיני רבים וטובים לפריצת דרך משמעותית ביותר בהתפתחותו של הרומן המודרני, ויש שמשווים אותו אפילו לסימפוניה השלישית של בטהובן, שבה נולדה השפה הסימפונית החדשה היכולה לספר עולם ומלואו ולא רק תרחישי חן ונועם של עולם קטן המגודר היטב מפני פגעי החיים, עולמה האידיאלי של חצר האציל או המלך. כמו סימפוניה בנוי "הקול והזעם" מארבעה פרקים. שלושת הראשונים — מונולוגים פנימיים של שלושת האחים בני משפחת קומפסון: בנג'י, קוונטין, וג'ייסון; ואילו במרכז הפרק הרביעי, הכתוב כולו בגוף שלישי, מככבת בעיקר דילסי, המשרתת השחורה, עמוד התיכון התומך במשפחה הלבנה המתפוררת.

הפרק הראשון, המונולוג של בנג'י, הוא טקסט מסובך מאין כמוהו. לא די בכך שהוא נע ללא אזהרות וסימני דרך בין זמנים ותקופות שונים, הוא גם משחרר זרם מחשבות מבולבלות וכאוטיות של גבר בוגר בעל מנטליות שכלית של ילד בן שלוש. כל המאורעות המשפחתיים שהתחוללו במשך השנים הופכים אצלו לעיסה, שעיקר טעמה הכמיהה והגעגועים לקאדי, האחות האהובה שעזבה את המשפחה. כדי להרגיע את בנג'י המשרתים השחורים המשגיחים עליו נותנים בידו נעל־בית ישנה של קאדי, ובה הוא מנחם את עצמו ומשקיט את ייסורי געגועיו. רק בפרק הרביעי אנחנו מתוודעים ל"ילד", שפוקנר כה היטיב לשתף את הקורא בייסורי געגועיו, כפי שהוא נראה בעיני הבריות, והנה כך הוא נראה: "אחר כך נפתחה הדלת המיטלטלת ונכנס לאסטר, מלווה בגבר גדול ממדים, אשר כמו עוצב מחומר שפרודותיו סירבו או לא הצליחו לדבוק זו בזו. לעורו חסר השיער היה מראה מת. כרסתני, הוא נע בכבדות כמו דוב מאולף".

הנה כך הצליח פוקנר להכניס ללב הקורא את הדמות המבעיתה ולהעניק לה את אהבתנו וחמלתנו. לימים כתב פוקנר מסה אישית שבה הגדיר את המונולוג של בנג'י כדבר החשוב והעמוק ביותר שעלה בידו לכתוב. הוא גם הוסיף שלאחר שכתב את המונולוג הוא ידע שלעולם לא יוכל להגיע שוב לשיא הזה. ואכן, כמה אצילי ומעורר כבוד הוא הסופר המסמן בעצמו את נקודת השיא בכתיבתו, והוא מודע לכך ששנית לא יגיע אליה, גם מפני שאין לו כוונה להתחרות עם עצמו.

ב.

פתחתי בפוקנר, שהיה כה משמעותי בשבילי (אחר שהרפיתי מעגנון), כי כאשר בחרתי בנושא ההרצאה, שבה אני נפרד מכם, רציתי להדגיש שהשיחה החמישית ברומן שלי "מר מאני" (שהשנה מלאו שלושים שנה להופעתו) היא, לפי הרגשתי ושיפוטי, הדבר העמוק ביותר שכתבתי. מאז שנכתבה השיחה החמישית הזאת לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לחזור אל אותם מעמקים.

העומק לא היה רק עומק לשוני — לשון הפרק עשירה ורוויית מקורות (בעיקר מתוך "פרקי אבות" ששיננתי עם סבי) — אלא בראש ובראשונה הוא קשור בדמותו של הדובר, אברהם מאני, דמות מורכבת של גבר בן חמישים שהיה שותף ברציחת בנו ולאחר מכן שכב עם כלתו שהתאלמנה, ולבסוף אף זירז את מות "אלוהיו" לאחר שהודיע שיש בדעתו לאבד עצמו לדעת. דמות פלילית ונועזת כזאת עדיין לא נבראה במקלדת שלי (באמצע הכתיבה של "מר מאני" עברתי ממכונת הכתיבה למחשב בעידודו ובעזרתו של יהושע קנז), ואף לא תיברא לעולם.

מהיכן הגיע אלי אברהם מאני? מאיפה הוא בקע מתוכי עם הומור הגרדומים שלו? רק לאחרונה, תוך הכנת ההרצאה הזאת, נדמה לי שגיליתי את מקורו: סמרדיאקוב מ"האחים קרמזוב". הבן הרביעי, הבלתי־חוקי, של קרמזוב האב, שחי בבית אביו, ספק כמשרת ספק כמין מסייע לתעלוליו של האב האשמאי הזקן, שהוא שנוא נפשם של שני בניו הבוגרים: מיטיה (דמיטרי) ההולל ואיוואן האינטלקטואל הקודר. שניהם חפצים במות אביהם וסמרדיאקוב רוצח אותו "למענם", כביכול בשמם. הוא המית את קרמזוב האב "בשביל" שני אחיו הבוגרים. אבל לאחר שגילה לאיוואן את דבר הרצח הוא מאבד את עצמו לדעת, וזאת כדי שלא יעלה בידיו של איוואן לזכות את אחיו דמיטרי במשפט שבו הוא נאשם בטעות ברציחת אביו.

וידויו של סמרדיאקוב באוזני איוואן הוא מלאכת מחשבת מתעתעת. הוא רווי ערמומיות, העזה, מחשבות דקות ומורכבות ומעין תמימות גסה. ממנו ניתנה לי בלא־יודעין ההשראה לכתיבת וידויו של אברהם מאני באוזני רבו, הרב הדאייה, ששמו, הרכב של ערבית ועברית, הוא: זה האלוהים!

הוספתי לסמרדיאקוב הים־תיכוני שלי נימה ספניולית (פיסגאדו, פוסטמה, קאלאבאסה), שאותה קלטתי מאורח קבוע בבית דודי מאיר ג'יניאו, כנראה גם חבר בחברה קדישא של העדה הספרדית הירושלמית. הקול הצרוד והמיוחד של האיש המורכב הזה, שעירבב לדינו בעברית, היה מזמין חיקויים עליזים של בני הדוד שלי.

ועדיין איני מבין לגמרי איך הגיעה הדמות הפלילית, המורכבת והמאיימת הזאת לשיחה החמישית שבסוף "מר מאני". הגיבורים בני החמישים ברומנים האחרים שלי — אדם ב"המאהב", מולכו ב"מולכו", ריבלין ב"הכלה המשחררת", יאיר מוזס ב"חסד ספרדי", ואפילו משה מאני, בנו־נכדו של אברהם מאני — כולם, למרות ההבדלים ביניהם, עדיין נעים בין הק צוות של מנעד מוסרי וחברתי מוגדר. לעומתם, אברהם מאני בא מעולם שונה לחלוטין. הוא לא רק נואף ורוצח שעבר על שני האיסורים החמורים בתורה: "לא תרצח" ו"אשת בנך לא תגלה ערוותה" (ויקרא י"ח, ט"ו). אלא גם יהודי המתכוון לזעזע, אם לא לחסל ממש, את אלוהיו.

ג.

אבל הבה נפנה אל הרומן בכללותו מרגע הורתו ולידתו. ב-1982 התפרסם הרומן השני שלי "גירושים מאוחרים", שהורכב מעשרה מונולוגים. באחד מהם ניסיתי לראשונה את האפשרויות הגלומות במה שאפשר לכנות דיאלוג חד־כיווני, כלומר דיאלוג ששומעים בו קול אחד, טוען, שואל ומבקש, אבל את התשובות של האיש שאליו מופנה הדיבור הזה צריך הקורא לנחש. היה זה מונולוג של בנקאי ספרדי מזדקן, קלדרון, המגלה את ההומוסקסואליות שהיתה רדומה בתוכו והוא מנסה נואשות, ברכות ובחוסר יעילות, לרכך את לבו של אהובו, הצעיר ממנו בהרבה, שלביתו הגיע במפתיע בשעה מאוחרת. את תשובותיו המשתמטות של האהוב האדיש, שכל עניינו הוא בעצות בענייני בורסה וכספים שהזקן הטרחן אולי יכול לתת לו, אין אנו שומעים.

זה היה ניסוי קצר וצנוע, אבל הוא הוכיח לי שהצורה האמנותית הזאת, הדיאלוג החד־כיווני, היא אפקטיבית. היא "עובדת". כדאי למספר להפוך מפעם לפעם את הקורא שלו לשותף פעיל בטוויית הסיפור. כאשר מאפשרים לו, ואולי אפילו תובעים ממנו, לדמיין את החסר הוא מתקשר באופן עמוק יותר ליצירה ולגיבוריה. הקוראים נענו לניסוי הקטן שעשיתי ובעקבות היענותם קיבלתי על עצמי החלטה נועזת, אפילו מסוכנת. החלטתי להרים משא כבד — רומן כמו־היסטורי שיהיה מורכב מחמש שיחות חד־כיווניות ארוכות ומורכבות, שכל אחת מהן מתרחשת בזמן היסטורי שונה, במקום שונה ובין גיבורים שונים. בכל אחת מהן גיבור אחד מדבר וגיבור אחר מגיב בתגובות שהקורא נדרש להשלים אותן בדמיונו. ואם בכך לא היה די, העמסתי על עצמי קושי נוסף: הבניית הזמן הסיפורי "בכיוון ההפוך", כלומר מן ההווה אל העבר בטווח של כמאה וחמישים שנה ויותר.

התחלתי דווקא בשיחה האמצעית, השלישית, שמתרחשת בירושלים ב-1918 בין קצין הפרקליטות הצבאית הבריטית, המשפטן היהודי סטיבן הורוביץ, והקולונל הבריטי מייקל וודהאוז. נושא השיחה — בגידתו של המתורגמן היהודי הירושלמי יוסף מאני שאירעה כשנה קודם לכן בעת שצבא אלנבי כבש את דרום הארץ (לרבות ירושלים), אך חלקה הצפוני של הארץ ועבר הירדן המזרחי עדיין היו בידי הצבא העותמאני ויועציו הגרמנים. ציה הירדנית, כלומר אפשרות פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני על־ידי החזרת השטחים או חלק מהם לידי הממלכה ההאשמית, חוסלה על־ידי גולדה מאיר וחבריה, מעשה שאין להשיבו אחורה. מצב זה נתן תוקף לפיתרון שתי מדינות בארץ ישראל כפתרון אפשרי יחיד לסכסוך. כבר בבחירות 77', בחירות ה"מהפך", הצטרפתי לתנועת "שלי" של לובה אליאב, שתבעה הכרה באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני ולשכנע אותו להסתפק במדינה פלסטינית רק בחלק מארץ ישראל. בשנות השמונים של המאה שעברה היה זה פתרון מציאותי ואפשרי. הבה לא נשכח, שכאשר מסר המערך את מוסרות השילטון לליכוד בהנהגתו של מנחם בגין, נאחזו בגדה המערבית וברצועת עזה לא יותר משלושת אלפים מתנחלים. כזה היה המצב לפני שבגין התחיל למלא את כל השטח בעשרות "אלוני ממרא".

אני זוכר שהתגלגלה אז בינינו תמונה של בלגי וצרפתי משחקים קלפים. מתחת לתמונה נכתב: הגבול בין בלגיה לצרפת עובר מתחת לשולחן. בתמימותי שיוויתי אז לנגד עיני את עצמי משחק שש־בש עם פלסטיני בעוד הגבול בין ישראל לפלסטין עובר בשלווה מתחת לשולחן.

אבל מפלגת "שלי", שרשימת מועמדיה קושטה בשמות מפוארים של סופרים, שחקנים ושאר אנשי רוח ויצירה, זכתה בסופו של דבר בפחות קולות מפלטו שרון, שברח משלטונות המס הצרפתיים ורץ לכנסת כדי להשיג חסינות שתציל אותו מישיבה בכלא הצרפתי.

במסגרת מסעות התעמולה של "שלי" לקח אותי אז לובה אליאב לקלקיליה כדי שנציג לפני מארחינו הפלסטינים את תוכנית שתי המדינות של מפלגתנו. התקבלנו בהדר על־ידי ראש העיר, התכבדנו בספלוני קפה מר, ולובה פרס מפה שבה סומנו הגבולות של שתי המדינות העתידיות. ראש העיר והנכבדים האחרים נהנו מתוכנית החלוקה כשלעצמה, אבל אחרי שהתבוננו במפה הציגו שאלה: "מה עם הים?! גם אנחנו רוצים ים". ללובה, האיש היקר הזה, לא היתה תשובה. אולי אז גם החלה אצלו ההבנה שפתרון הסכסוך אינו פשוט כלל ועיקר. הבנה כזו היתה גם לנשיא קלינטון, שישב לילות וימים עם ברק וערפאת בקמפ דייוויד: כולם רוצים גם את הים וגם את ההר.

את הסצינה עם ראש עיריית קלקיליה שתלתי בשיחה השלישית ב"מר מאני", שאותו התחלתי לכתוב ב-1983. יוסף מאני הולך, כאמור, אל הכפרים הפלסטיניים ומטיף להם שידרשו הצהרת בלפור משלהם. אילו התממשה תוכנית כזאת והמדינה היהודית היתה מוקמת לפני השואה, יכולנו להציל לפחות כמיליון יהודים שהיו מגיעים לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. אבל כשיוסף מאני מציג לפני האיכרים הפלסטינים מפה, שאותה הוא גוזר במספריים לאורכה, הוא נשאל מה שנשאלנו לובה ואני בקלקיליה ב-1977: אבל מה עם הים?! בשיחה השלישית של הרומן שלי יוסף מאני פשוט מוציא מפה אחרת וגוזר אותה לרוחבה. אבל פתרון מעין זה כבר היה לחלוטין בלתי אפשרי בשנת 1977.

כתבתי את השיחה השלישית ואת המתווה הכולל של ארבע השיחות האחרות, ונתקעתי. ב-1984 יצא לאור מעזבונו של יעקב שבתאי הרומן "סוף דבר", מיצירות הסיפורת הישראליות שהתחברתי אליהן עמוקות, רגשית וספרותית, ואף שילבתי אותו מיד בתוכנית ההוראה שלי. אמרתי אז לעצמי: ראה איזה ספר יפה, עמוק, בלי חוכמות, בלי שינויי תקופה וגיבורים כל חמישים עמודים; ספר אנושי, שיש בו בסך הכל גיבור אחד, שמלווה את אמו בדעיכתה ובמותה וחושש ממותו שלו. לשם מה אתה צריך לסבך את עצמך בספר היסטורי מורכב כל כך? הנחתי את המתווה של "מר מאני", יחד עם השיחה השלישית שכבר נכתבה, במגירה ואמרתי לעצמי: גם אני אכתוב ספר פשוט עם גיבור אחד וחמש עונות. ואכן "מולכו" יצא לאור בשנת 1987.

באותם ימים התעסק השמאל הישראלי לא בטמפרטורה של קרונות הרכבת אלא בשאלות מוסריות ואידיאולוגיות עמוקות ומכריעות בחשיבותן לגבי עתידה של ישראל. הופיע אז ירחון של השמאל בשם "פוליטיקה" בעריכתם של יוסי שריד וגדעון סאמט. היום כלל אי־אפשר לחשוב על עיתונות מאתגרת, רצינית ואידיאולוגית כזו שפורסמה בו. שריד פנה אז למשוררים ולמספרים וביקש שיפרסמו מדבריהם בירחון, שיפתחו את מגירותיהם ויוציאו משם דברים שגנזו ויתרמו אותם ל"פוליטיקה". הוצאתי מן המגירה את השיחה השלישית של "מר מאני" והבטחתי אותה לשריד. "פוליטיקה", אמרתי לעצמי, אינו כתב־עת נפוץ במיוחד, וגם אם היצירה היא נפל לא יקרה כלום אם היא תידפס שם ולא יהיה לה המשך.

אני זוכר שהגיעה בחורה למשרדי באוניברסיטת חיפה ונטלה ממני את המחברת ובה הטקסט של השיחה השלישית. מכיוון שלא היה לי עותק נוסף של השיחה שאלתי אותה בחשש־מה כאשר היא העלימה את המחברת בתיק שלה: "באת ברכב או ברכבת?" "ברכבת", היא אמרה. לרגע חששתי שמא היא תאבד את המחברת ברכבת ו"מר מאני" כולו יילך לאבדון. אבל הוא לא הלך לאבדון אלא נדפס בכתב העת של שריד וסאמט. ודן מירון, שיושב כאן בינינו, קרא את השיחה וכתב עליה מאמר נלהב ביותר במוסף הספרותי שערך נתן זך ב"העולם הזה" של אורי אבנרי.

אף שאני וכמה מחברי ספגנו מדן מירון חבטות עזות עדיין ראינו בו אוטוריטה ספרותית חשובה. על "מולכו" למשל הוא הגיב דווקא בביקורת חמוצה למדי, אף שלאחר מכן חזר בו. לכן ההתלהבות שלו מהשיחה השלישית, ובעיקר תביעתו המפורשת שאמשיך בכתיבת הרומן ולא ארפה, עשו עלי רושם חזק. באותו זמן החליט גם תיאטרון חיפה להעלות את השיחה השלישית כמופע של שחקן יחיד, בכיכובו של דורון תבורי ובבימויו של אילן תורן.

אני זוכר ששאלנו את עצמנו איך נציג את דמות הקולונל השותק על הבימה. תחילה חשבנו על בובה עם מקטרת וכוס ויסקי שאליה יפנה דורון תבורי את דבריו. אחר כך הבנו שהתוצאה תהיה מגוחכת. דורון אמר לי אז: "לא! אני אעמוד מול הקהל ואכריח אותו להיות הקולונל". ואכן אז הבנתי שהדיאלוג החד־כיווני יכול לעבוד גם על הבימה. יתירה מזאת, דורון ביקש שאכתוב רק לו מה אמור היה הקולונל להשיב לפרקליט היהודי, ואז נוכחנו להפתעתנו שהוספת הדברים החסרים של הקולונל רק מורידה את רמת הטקסט. דווקא השתיקות של הקולונל הן המוסיפות מתח ועניין, וכל המוסיף גורע.

מעודד מהביקורת הנלהבת של דן מירון ומהצלחת המופע של תורן ותבורי החלטתי להמשיך בכתיבת הרומן, שהמתווה שלו כבר היה כתוב. עברתי לכתיבת השיחה הרביעית, המתנהלת בסוף המאה ה-19 באחוזה כפרית ליד העיירה אושוויינצ'ים שבדרום פולין בין אב ציוני לבנו הספקן, שחזר זה עתה לא רק מן הקונגרס בבזל אלא גם מביקור לא קצר בירושלים. עוד אני בתוך הכתיבה וברטה, אמה של אשתי איקה שגרה על ידינו, לקתה בשבץ מוחי, שהנחית עליה אפאזיה ושיתק את יכולת הדיבור שלה ואת מחצית גופה. היא לא יכלה להשמיע מלה. והתעלול הספרותי של הדיאלוג החד־כיווני נהפך לנגד עיני למציאות קלינית. העברנו אותה למוסד סיעודי סמוך וילדינו, סיוון, גדעון ונחום, היו באים בערב לעזור להאכיל אותה.

כך, פתאום, קיבלתי לגיטימציה מציאותית לאדם שמבין את מה שנאמר לו אבל אינו יכול להשיב, והחלטתי "להעניק" את השיתוק המוחי לאחד מגיבורי הרומן לא כתעלול אסתטי של לקונות סיפוריות אלא כממשות קלינית. וכך עשיתי בעיצוב השיחה החמישית. אברהם מאני, שהגיע זה עתה משהייה ארוכה בירושלים, מדבר אל הרב הדאייה, אבל הרב אינו יכול להשיב על דבריו המדהימים שכן בדרכו בספינה מן המזרח התיכון לעיר מושבו, איסטנבול, לקה בשבץ מוחי ונעצר בפונדק דרכים בעיר אתונה.

מי זה הרב הדאייה? זה מין אלוהים כזה, אלוהים מזרחי־ביתי, שמאוד מתאים לו, כמו להרבה מיני אלוהים, להאזין לפניות אליו אבל לא להגיב. השתיקה שלו מקרינה על האלם של כל הנמענים בשיחות האחרות, שעכשיו נפתחה הדרך לכתיבתן בזו אחר זו. הדאייה, המין אלוהים הזה, מגיע למערב אירופה בראשית המאה ה-19 ומשתתף בכינוס ה"סנהדרין" של נפוליאון. הקיסר קצר הקומה פנה אל הרבנים נציגי הקהילות היהודיות וטען: רצונכם בזכויות אזרח ליהודים? תקבלו אותן; אבל האם היהודים יהיו נאמנים למולדתם שמזכויות האזרחות שלה ייהנו? האם יכולים הם להיות נאמנים לעם שבקרבו הם יושבים, והרי הם יושבים בקרב עמים רבים, ובכל זאת הם מקיימים מעין זהות לאומית ודתית שמעבר לכל הגבולין.

הדאייה מבין שכאן, במערב־אירופה, נדרכת מלכודת מוות. הנאורות ומדינת הלאום החדשה ידרשו מן היהודים זהות לאומית לפי מקום מגוריהם, ובכך ייטלו מהיהדות את נשמתה. הוא נסוג מן המערב וחוזר למזרח הים־תיכוני. אולי בתוך הכאוס של הקיסרות העותמאנית וערבוב הזהויות השורר בה תוכל היהדות האל־טריטוריאלית לקיים את עצמה? בעולם הנאורות לא יכול להיות קשר בין יהודי ליהודי באשר הוא יהודי. מה יכול להיות הקשר בין טרוצקי, רוטשילד והרבי מלובביץ? שלושתם יהודים. אבל האם היו יכולים לדבר זה עם זה אילו נקלעו לחדר אחד? טרוצקי ורוטשילד אינם יודעים עברית, ואם הצבא האדום של טרוצקי היה מגיע לצרפת הרוטשילידים היו מוצאים להורג ללא הנד עפעף. אירופה היא המקום בו היהודים באחידותם ובנפרדותם יכלו זה את זה רוחנית, ובעיקר יעוררו את זעמם של הלא־יהודים, והללו יכלו אותם חברתית ובסופו של דבר אולי גם פיסית.

כתב: א.ב. יהושע, "הארץ"