בשבועות האחרונים זכינו אצלנו במכון ון ליר בירושלים לחגיגה של אמנות וקולנוע. צוות הפורום הדוקומנטרי בישראל בחר להקרין אצלנו את חמשת הסרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט התיעודי באורך מלא, ובכך חשף אותם לא רק לחבריו, שהיו בעלי זכות הצבעה בתחרות, אלא גם לקהל הרחב. ואלו הם חמשת הסרטים המועמדים שהוקרנו אצלנו במשך חמישה שבועות: המרד של עמוס, מצרים, סיפור אהבה, שקרים שסיפרתי לעצמי, 1948: לזכור ולשכוח, ו-1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם. 

לאחר כל הקרנה שוחחו היוצרים והיוצרות עם אנשי מחקר במכון ועם קהל הצופים. היו אלו שיחות מרחיבות דעת שהוסיפו עוד רובד על חוויית הצפייה. אל החגיגה הזאת הצטרפנו עם הקול הקורא הדיגיטלי הראשון שלנו: "תמונה ואלף מילים". הייתה זו הזמנה ליוצרים וליוצרות ולקהל העוקבים של המכון ברשתות החברתיות להגיש קטעים שכתבו - פרוזה, שירה, מסות קצרות וכדומה – המתכתבים עם אחת מחמש תמות הקשורות לסרטים, תמה לכל סרט. להלן חמשת התמות והקטעים הנבחרים.

האדם המורד: על צורות שונות של התנגדות

בעזרת ראיונות בלעדיים, חומרי ארכיון נדירים וקטעי אנימציה, הסרט "המרד של עמוס" של הבמאי דן שדור מתאר את עלייתו ונפילתו של "סילבר", מייסד "טלגראס", קהילת רשת לסחר בסמים, מנער יוצא המגזר החרדי ועד להפיכתו לאחד הפושעים המבוקשים בישראל. המרד של עמוס במדינה ובחוק הוא סיפור אחד, צורה אחת של התנגדות. כיצד יכולה ההתנגדות להיראות אחרת, במקום ובזמן אחר? מיהו "האדם המורד" ומה הופך אותו לכזה? משאלות אלו נוצרה התמה הראשונה, "האדם המורד".

בסיפור הקצר "עיניים שלי", גיבורו של ברוך יעקבי מורד בארון, בקופסה ובציפיות. בילוי של אב ובן בלונה פארק מסווה רכבת הרים רגשית של אב שנאבק בדרישות שלו מעצמו:

"להיות הורה שונה מהוריי, להיות אבא אחר. מכל מקום, זו משאלתי, זה אסוני. רציתי עבורו כל מה שלא אני, טיפחתי כל גילוי של הבדל. כשכשל בלימודים, גימגמתי. לא נורא, בפעם הבאה. כשהיה מרכז סביבו חבורת פרחחים, משתרכים אחריו בהערצה, הבלעתי חצי חיוך. לא אחת הסתבך בקטטה. נדהם, הסתרתי קורת רוח. אגרוף, בעיטה, דם - הוא הראה את נחת זרועו, ואני התפתיתי להריע לו. מתחת לאפי, איזה עיוורון. אבא בארון וילד שעשועים, בריון."

עיניים שלי מאת ברוך יעקבי >

ברוך יעקבי ניהל במשך שני עשורים את ביה"ס הניסויי "עין הים" בחיפה. סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו בכתבי עת ובמות ספרותיות שונות, ורומן הביכורים שלו, "מושלך", יצא לאור לאחרונה בהוצאת פרדס. כתיבתו עוסקת בזהות מינית, במפגש בין קוויריות ושפה ובאפשרות להביע חריגה מתוך התנגדות לשורר הקיים. ברוך גר בחיפה עם בן זוגו.

מורשת מבית: הזכרונות והמסורות מהדורות הקודמים, והחפצים בהם הם מעוגנים

תמונות, מסמכים, קטעי רדיו והקלטות ישנות – בכל אלו ועוד מעגנת הבמאית איריס זכי בסרט "מצרים, סיפור אהבה" את זיכרונותיה מסבתה, הזמרת היהודייה־מצרייה סועאד זכי, שנחשבה להבטחה אדירה בעולם הערבי כולו. דרכם היא מעוררת לחיים את הסיפור המסעיר שקיבלה מאביה שקיבל מאימו לפניו, בסרט המשלב סצנות תקופתיות עלילתיות וחומרי ארכיון נדירים. הזיכרונות שהתקבלו בירושה מהדורות הקודמים; המסורות המלוות משפחה במסעותיה; החפצים שעוברים מיד ליד ומדור לדור – על כל אלו ביקשנו לשמוע כחלק מהתמה השנייה, "מורשת מבית".

את הקטע "סוכר ושאי سكر وشاي" כתבה ליאת יצחקי כדו שיח עם סבתה ממ׳ה ז"ל, שאיתה גרה בילדותה ובנערותה. שם הקטע, מספרת לנו ליאת, מתכתב עם שיר ערבי עממי. "סוכר ושאי" מתאר מורשת עמוקה שנישאת בתוך הלב ובתוך כוס תה משותפת.

סוכר ושאי מאת ליאת יצחקי >

ליאת היא זמרת, יוצרת ופייטנית ששרה ומדברת בעברית, ערבית (מדוברת ומאגרבית), לאדינו, ספרדית ואנגלית. הכתיבה ורפרטואר השירים והיצירות של ליאת משלבים יחד את המסורות, הזווית הנשית, השפות והתרבויות שעליהן גדלה ומביאים אותם לדו שיח עם הכאן והעכשיו.

"ומתוק האור וטוב לעיניים": על כוחה של האמנות בחשיפה ובתיעוד

לאמנות יכולת מיוחדת לחדור לליבו של עניין ולליבו של אדם, לרדת לשורשן של אמיתות ולהביע אותן בצורה שנכנסת ללב השומע. סרטו של הבמאי יפים גרבוי, "שקרים שסיפרתי לעצמי", הוא דוגמה נהדרת לכך – דרך הצילום והיצירה הקולנועית, חושף היוצר סוד אפל שהוריו ניסו בכל כוחם להסתיר ממנו. הגילוי מטלטל את עולמו והוא יוצא למסע קולנועי רצוף שקרים, בגידות ואשמה, במטרה לרפא את הפצע העמוק שבתוכו.

בתמה השלישית, "ומתוק האור וטוב לעיניים", ביקשנו לשמוע על כוחה של האמנות בחשיפה ובתיעוד. שירה של רוני לקר, "מאיפה את יודעת על השואה", חושף פן עמוק בכוחה של האמנות לפתוח שער למקומות בנפש שלא תמיד אפשר לדבר בהם. מתוך אמנותה של רוני משתקפת גם האמנות של סבה, ניצול השואה והצייר יעקב רוזנבוים ז"ל, ששימשה עדות ישירה לסיפור חייו, לנבכי נפשו ולכל מה שלא הצליח לבטא ולחשוף במילים.

מאיפה את יודעת על השואה מאת רוני לקר >

רוני היא מורה בכירה לויג'נאנה יוגה, עורכת דין, כותבת ויוצרת. היא נולדה וגדלה בירושלים, ובשנים האחרונות מתגוררת בגבעתיים עם בן זוגה ושני ילדיה.

לזכור ולשכוח: על זיכרונות ומלחמות שעברו

סרטה של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח", נע הלוך וחזור בין שני צירים, בין העבר וההווה. הסרט מציג את סיפור מלחמת העצמאות ואת סיפור זיכרונה דרך יומנים ומכתבים שנכתבו בזמן אמת ודרך דמויות שנאבקות על זיכרון המלחמה – חוקרים, ארכיונאים ואנשי היחידה הצבאית לאיתור נעדרי הקרבות. חלקם מופקדים על שימור האתוס, אחרים על שבירתו. הזיכרונות שהיו, המלחמות שעברו וההדים שהם מכים בהווה נוכחים היום ביתר שאת, ובהם התמקדה התמה הרביעית, "לזכור ולשכוח".

בשיר ״בצמאון ובשקט גדול״, שוזרת אדוה מגל כהן שלוש חוויות משלוש מלחמות דרך סצנות ביתיות קטנות שמשקפות רעש מלחמה גדול. כל אחת מהסצנות מתרחשת מנקודת מבט שונה – בת, אחות, אם, וכך נרקמת תבנית של טראומה בין־דורית.

אָחִי שָׁב מִלְּבָנוֹן וְהִתְמוֹטֵט עַל הַסַּפָּה. לֹא פָּשַׁט מַדָּיו, לֹא חָלַץ
נְעָלָיו. אַבָּא הִתְנַפֵּל עָלָיו מִיָּד בִּשְׁאֵלוֹת –"לְהָבִין מָה הָיָה".
מָה כְּבָר יָכוֹל לִהְיוֹת בַּמִּלְחָמָה אַבָּא?! – לֹא שָׁאַלְתִּי

בצמאון ובשקט גדול מאת אדוה מגל כהן >

אדוה מגל כהן מתגוררת בירושלים. היא מרצה לקולנוע וכותבת שירה ופרסמה מפרי עטה בכתבי עת שונים. ספר שיריה ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ יצא בשנת 2023 בהוצאת עיתון 77.

לתעד ולהנציח: על אופייה של ההנצחה במאה ה־21

פעולת ההנצחה הפכה אצלנו לכמעט טבע שני – לשלוף את הסמארטפון ולתעד את הרגע. סרטו של רן טל, "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם", מחזיר את המשקל מהספונטניות של הסטורי אל הסיפור שמאחורי הצילום, זאת דרך תמונות שנבחרו בקפידה, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, מתוך הארכיון הביתי של אחד מגדולי הצלמים בישראל.

מהי הנצחה כשהיא נשמרת בקבצים ובעננים, כשאי אפשר לעלות אליה לרגל או להחזיק אותה ביד? מהו תיעוד כשהוא נעשה בהרף עין ובהינף אצבע? מהי המשמעות של מושגים אלו במאה ה־21, ולאן תיקח אותם ההתפתחות הטכנולוגית שעוד לפנינו? "לתעד ולהנציח" הייתה התמה החמישית והאחרונה של הקול הקורא.

המסה של שחר אדלמן בוחנת את הסוגיות הללו מתוך טיול לפריז שבו מאתר לאתר רודפת את המספר האובססיה לצילום ולצילום עצמי ודרך חמשת סוגי ה"אני" של הפסיכולוג האמריקאי אולריך נייסר.

"מזה זמן רב אני מרגיש שה'אני' שלי נבצר ממני; שאינני מצליח לזכור אודותיו דבר, ובכל זאת אינני פוסק מלתור אחריו. שעצם היכולת לחבר בין מה שקרה אתמול ומה שיקרה מחר, בין 'אני' בפריז שלפני שבעה חודשים ממש ובין 'אני' שכעת בירושלים מוטלת בספק.

ובכל זאת, האני הפרטי עודנו מפרפר, מנסה לעמוד על רגליו למרות שרכיבי האני האחרים נטשו אותו מזמן לעולם שכולו דיגיטל."

שחר אדלמן הוא סטודנט למדעי הקוגניציה והמוח, חבר המעבדה לנוירופסיכיאטריה חישובית שבאוניברסיטה העברית, בוגר ישיבת מחנים ועמית בתכנית מסעות דעת.

דימוי עצמי וצילום מאת שחר אדלמן >

יצירה וקהילה

ניכר כי למפגש עם אמנות בתוך קהילה יש כח מכפיל: החוויה של כל אדם פוגשת את החוויה של שכנו, מהדהדת ומתהדהדת ומשתנה כמו בתוך קלידוסקופ, וכך נוצר לו מארג רבגוני ורב־ממדי. חמש ההגשות הנבחרות – כולן יחד, וכל אחת לחוד – הן ייצוג נהדר של הרעיון הזה, שעומד בלב הקול הקורא "תמונה ואלף מילים". בזכות נקודות המבט השונות והחדשות שהן מייצגות הן מוסיפות רובד נוסף לחוויית הצפייה בחמשת הסרטים ומעשירות אותה. לצידן שמור מקום של כבוד גם ליתר הכותבים והכותבות ששיתפו איתנו את כשרונם ולהגשות שלצערנו לא התאימו. כולם וכולן היו חלק מחגיגת היצירה המשותפת ונתנו לנו הזדמנות לשמוע את קהל העוקבים שלנו ולתת לו במה.

אנו מזמינים אתכם ואתכן להגיע ולצפות לאירועים הקרובים שיתקיימו במכון ובשידור חי; לקרוא מאמרים העוסקים במחקר ובעשייה שלנו וגם כאלה על סרטים וסדרות תיעודיים; וכמובן להירשם לרשימת התפוצה שלנו ולקבל עדכונים על אירועים ותכנים מעוררי מחשבה.