שנת 2066. אחרי שורה של אסונות אקולוגיים מצד אחד והאצה טכנולוגית המייתרת חלק ניכר מהעבודה האנושית ומבשרת עידן של שפע חומרי מצד שני, המזרח התיכון, בדומה לאזורים אחרים בעולם, מתארגן מחדש מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית. גדות הירדן, השטח הכולל את מדינות ישראל, פלסטין, ירדן וחלקים מלבנון וסוריה, הוא מחוז בעל ממשל אוטונומי הכפוף למועצת האיחוד המזרח־תיכוני. כל חברה וחבר בו זכאים לשכר אוניברסלי ולדיור ציבורי בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור.
מציאות זו, עם כל פרטיה ודקדוקיה, בראו יחד שתי סופרות ושני סופרים שלקחו חלק במיזם חלוצי של ספרות פוסט-קפיטליסטית במכון ון ליר, בתוך קבוצת מחקר בהנחיית ד״ר כפיר לוסטיג כהן. מן הניסוי המחשבתי הזה נולדו ארבע נובלות, כל אחת מהן מתרחשת במציאות המשותפת, הפוסט-קפיטליסטית, ומהווה מצע לבחינת אפשרות הקיום בה והאתגרים המזומנים לאזרחי ואזרחיות החברה המתכוננת בה.
ב״הַמֶּלֶט״ מברר אסף גברון את סוגיית הטבע האנושי. מה בתוכנו הוא פרי של חינוך ומוסכמות תרבותיות ומה יישאר על כנו גם בשינוי סדרי עולם והנחות יסוד.
ב״מקשה אחת" מתחקה תהילה חכימי אחר שאלות של בעלות וזיקתן לזהות, בעלות על אדמה, בעלות על ילדים, בעלות על גוף, ואחר השאלות המגדריות הצצות מסוגי הבעלות הרווחים.
ב״כשל זיכרון״ מעיין שמעון אדף במעמדו של ההון הרוחני, כמשאב בעל משמעות כלכלית, ומהרהר אחר תצורותיה של הדת והזהות היהודית בעידן של שגשוג חומרי.
וב״מאבק מתמשך״ יורדת מיכל ספיר לעומק שאלת הצורה הספרותית – מהי צורת הכתיבה הכשרה לטיפול במציאות שהנחות היסוד שלה בדבר חלוקת משאבים ושיתופיות אחרות מהנחות היסוד שבה נכתבת הספרות המוכרת לנו.
